מבצע "קשת אווירי" היה מבצע תגמול של חיל האוויר שבו הופצץ נמל "ראס בנאס" במצרים, הנמל המרכזי בים סוף. במהלך התקיפה טובעה המשחתת המצרית היחידה בים סוף ונפגעו כלי שיט נוספים. הפעולה נערכה ב-16 במאי 1970 במהלך מלחמת ההתשה. רגע היסטורי-עכשווי.
הרקע למבצע התגמול
בליל ה-13 במאי 1970 תקפו המצרים את סירת הדיג הישראלית "אורית" בימת ברדוויל. התקיפה בוצעה באמצעות טילי ים-ים מדגם P-15 טרמיט (סטיקס), ששוגרו מספינת טילים מצרית. הספינה טבעה ושני דייגים נהרגו. למחרת, חדרו אנשי קומנדו ימי מאזור עקבה וטיבעו כלי שיט ישראלי שעגן בנמל אילת.
בתגובה לשתי התקיפות, החליטה ישראל לפגוע במתקן ימי מצרי. היעד שנבחר היה נמל ראס בנאס – בסיס עיקרי של חיל הים המצרי בים סוף, ובו המשחתת "אל קאהר" ושני סטי"לים מדגם קומאר. הוחלט להפציץ את הנמל עם שמונה מטוסי F-4 פנטום, למרות מיקומו המרוחק – כ-450 ק"מ דרומית לשארם א-שייח' – וסמיכותו לשדות תעופה מצריים באסואן ובדראן. הקרבה לשדות תעופה דרשה נקיטת אמצעי זהירות למניעת פגיעה בצוותים, במיוחד לאור הקושי בחילוץ.
המבצע יוצא לדרך
בשבת בצהריים, ה-16 במאי 1970, המריאה רביעיית מטוסי פנטום מטייסת 201, בהובלת שמואל חץ ונווטו מנחם עיני, יחד עם שני זוגות מטייסת 69 בהובלת אביהו בן-נון. אחד הזוגות, שהוטס על ידי אביאם סלע ויאלו שביט, כלל מטוסי צילום.
המטוסים יצאו עמוסים בדלק ובפצצות, טסו לאורך החוף הסעודי בגובה רב, ובדממת אלחוט במשך שעתיים. שני זוגות מטוסי סקייהוק מטייסת 102 פטרלו סמוך לשארם א-שייח' לסיוע תקשורתי והגנה. בנוסף, הוצבו בשדה אופיר מטוס תדלוק מדגם סטרטוקרוזר ושני מסוקי יסעור.
במהלך התקיפה התפצלו המטוסים לזוגות: זוג אחד הפציץ את כלי השיט בנמל, בעוד שני הזוגות האחרים סיפקו כיסוי עליון. עקב הסיכון בתקיפה כה מרוחקת, כל הפצצות שוחררו ביעף יחיד. באחד המטוסים לא השתחרר המטען, אך הטייס החליט לבצע יעף שני ולשחררו בהצלחה. במהלך התקיפה יצאו המשחתת והסטי"ל המצרי מהנמל תוך תמרוני התחמקות, ורוב הפצצות פגעו בסמוך לכלי השיט. למרות זאת, נגרם נזק משמעותי, והמשחתת "אל קאהר" טבעה כשעה לאחר התקיפה.
פחות מארבע שעות
המבצע הסתיים, בהצלחה, אחרי כשלוש שעות ו-50 דקות, כאשר מטוסי הפנטום שבו בשלום לישראל. לאחר המבצע, נותר לחיל הים המצרי בים סוף רק כלי מלחמתי אחד מדגם סקורי. ישראל טיבעה כלי שיט קטן נוסף וכלי שיט נוספים נפגעו.
המצרים, שהופתעו מהתקיפה, הציבו סוללת טילי קרקע-אוויר להגנה מפני גיחות דרומיות. תוך שבועות החלו המצרים בבניית בונקרים בגדה המערבית של הים האדום, כ-100 ק"מ מדרום לשארם א-שייח'. סוללות אלו היו יעד להפצצות נוספות במהלך המלחמה.
ומה אנחנו יכולים ללמוד?
ימי מלחמת ההתשה היו קשים ומתוחים, אך למרות זאת מבצע התגמול הישראלי בראשית שנות ה-70 העביר מסר תקיף וברור: ישראל לא שותקת אל מול תוקפנות.
בימים אלו מתקיים דיון ציבורי סביב "הסכם השלום" עם מצרים, כאשר ברור כי המצרים מפרים את ההסכם באופן שיטתי – פריסת עשרות אלפי חיילים בסיני, חציבת מנהרות ועוד. האם עלינו לשתוק נוכח ההפרות הללו? האם עלינו לפעול? דבר אחד ברור – שתיקה אינה אפשרות.
ההיסטוריה מלמדת כי שתיקה היא סימן לחולשה. לפני מתקפת שמחת תורה מדינת ישראל שתקה, ומערכת הביטחון הרדימה את הציבור בתחושת ביטחון שקרית: "חמאס מורתע", "לחמאס אין אינטרס לתקוף". המציאות הוכיחה אחרת.
תגובה לא חייבת להיות בהכרח צבאית נראית לעין או דיפלומטית. מול האסלאם הקיצוני ומנהיגיו יש לפעול בעוצמה ובדרך שאינה משתמעת לשני פנים – להבהיר כי ישראל לא תאפשר עוד הפרות ופגיעה בביטחונה.
