אין הרבה יחסים דיפלומטיים בין מדינות שגררו כל כך הרבה תגובות כמו יחסי ישראל-גרמניה. מדובר ביחסים יוצאי דופן וטעונים מאד שהושפעו מהשואה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו היחסים להתחמם בהדרגה, כאשר בשנת 1952 הציעה גרמניה המערבית לשלם פיצויים לישראל. ב-12 במאי 1965, עשרים שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נרשם ציון דרך היסטורי: ישראל והרפובליקה הפדרלית של גרמניה כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים. רגע היסטורי-עכשווי.
הדרך להסכם: שילומים ומחאות
לאחר הקמתה, ישראל התלבטה בין חרם על גרמניה לבין קשרים דיפלומטיים לשיפור סיכויי הישרדותה, מתוך אמונה, ואולי תקווה, שמערב גרמניה הדמוקרטית שונה ממשטר הנאצים.
הבסיס ליחסי ישראל-גרמניה הונח בשנת 1952 עם חתימת הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית. ההסכם נועד לפצות על נזקי השואה ולהעניק סיוע כלכלי למדינה הצעירה. הסכם השילומים, הביא לביקורת חריפה על המשא ומתן מצד מנהיגים ישראלים. מנחם בגין קרא למרד, ודב שילנסקי אף ניסה להניח מטען חבלה במשרד החוץ הישראלי. ההפגנות הסוערות כללו מפגינים שנשאו טלאי צהוב.
למרות ההתנגדות העזה, ההסכם נחתם והפך לאבן דרך ביחסים המתהווים. גרמניה המערבית התחייבה להעביר לישראל סכום של שלושה מיליארד מרקים גרמניים במהלך 14 שנים. היה זה ניסיון לפצות את נפגעי השואה ולהקים קשרי מסחר. ההסכם עזר לייצב את הכלכלה הישראלית והניח את היסודות לשיתוף פעולה עתידי.
תחילת הקשרים הכלכליים והמדיניים
לאחר חתימת ההסכם הפכה משלחת השילומים למשרד האינטרסים הישראלי. בתחילת הדרך התרכזו הקשרים במישור הכלכלי-מסחרי, עם ייצוא סחורות מישראל לגרמניה. בשנות ה-50 החלו גם ניצני קשרים מדיניים, שהתחזקו עם הזמן. בסוף העשור נרקמו גם קשרים ביטחוניים שכללו עסקאות נשק וחילופי ידע. קשרים אלו החלו באופן חשאי.
בינואר 1956 פורסם שמשרד החוץ מקדם הקמת נציגות גרמנית בישראל לצורך טיפול בתביעות פיצויים של ניצולי שואה. נציגות שתהיה במעמד קונסוליה. חודש חלף והממשלה אישרה קשרים קונסולריים עם גרמניה והזמינה אותה לפתוח קונסוליה בישראל. עם זאת, בשל חשש מתמיכת הערבים בגרמניה המזרחית, גרמניה העדיפה לא לחזק את הקשרים.
ביולי 1956, בתגובה למחאת אנשי חרות, הבהירה שרת החוץ גולדה מאיר כי אין החלטה לקשור קשרים עם גרמניה.
בדצמבר 1958 אסרה המועצה לביקורת סרטים על ייבוא סרטים מתוצרת גרמניה ועל הקרנת סרטים המציגים את גרמניה באור חיובי.
גרמניה נעשית לכוח מרכזי לא מפני שנתנו לה הכשר
ביוני 1959 נודע על עסקת נשק בין ישראל לגרמניה שכללה תת-מקלעים מסוג עוזי ופגזי מרגמה מתוצרת "סולתם". העסקה אושרה בממשלה ברוב קולות, אך עוררה פולמוס ציבורי ומשבר בקואליציה. בעקבות חוסר התמיכה בכנסת, התפטר בן גוריון ונערכו בחירות. בן גוריון הסביר את עמדתו:
"מי שחושב שאסור לנהל משא ומתן עם גרמניה חי בעבר. דואג לרגשותיו ולא לקיומו של לעם היהודי… גרמניה נעשית לכוח מרכזי באירופה לא מפני שאנחנו נתנו לה הכשר… רק אידיוטים… אינם רואים שזו חבלה במעמדה של ישראל בעולם, בעתידה ואולי גם בקיומה. אם אנו נהפוך כוח עצום שמשקלו הפוליטי והכלכלי גדל והולך לשונא לנו ולבעל ברית של הערבים".
במאי 1960 נפגש בן-גוריון לראשונה עם קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק – אירוע דרמטי שזכה לסיקור נרחב בארצות הברית.
בשנת 1962 גברה ההתנגדות הציבורית בישראל כלפי גרמניה בעקבות פעילות המדענים הגרמנים במצרים, שסייעו בפיתוח טילים שעל פי פרסומים יכלו לפגוע בישראל.
כינון היחסים הדיפלומטיים
בשנות ה-60, יחסו של ראש ממשלת גרמניה, לודוויג ארהרד, היה אוהד לישראל וליהודים. ובכל זאת, ארהרד נרתע מכינון יחסים דיפלומטיים מחשש לתגובות העולם הערבי. בשנת 1965 חלו שינויים פוליטיים משמעותיים בגרמניה:
-
משבר קואליציוני בגרמניה המערבית: ירידה בתמיכת הציבור בקואליציה בעקבות דיון על חוק ההתיישנות לפשעי הנאצים, עם סבירות לפירוקה.
-
הפסקת אספקת הנשק לישראל: גרמניה הפרה הבטחה פומבית לאספקת נשק. המהלך עורר ביקורת חריפה מצד לוי אשכול והפגנות בארה"ב.
-
הסתבכות ארה"ב במלחמת וייטנאם: ארצות הברית הרגישה מבודדת בזירה הבינלאומית בעקבות המעורבות במלחמה.
-
התחממות יחסי מצרים-גרמניה המזרחית: נאצר הזמין את ולטר אולבריכט למצרים. בעקבות הצעד התעורר בגרמניה המערבית זעם ושקילה להפסיק את היחסים הדיפלומטיים.
"אף האפל שבלילות סופו להגיע לעליית השחר"
גרמניה המערבית הבינה שאם תתרחש החרפה במזרח התיכון או מלחמה, היא תואשם בהפרת האיזון באזור. לכן, הוחלט לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל כדי לייצב את המזרח התיכון ולהמיר את אספקת הנשק בסיוע כלכלי.
ב-7 במרץ 1965 הודיע ארהארד כי גרמניה שואפת לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, והכנסת אישרה את המהלך ברוב קולות ב-16 במרץ. השגריר הגרמני הראשון היה רולף פאולס, דיפלומט מקצועי, שהיה קצין בוורמאכט ואיבד את זרועו במלחמת העולם השנייה. בטקס הגשת כתב האמנה של השגריר רולף פאולס בירושלים, הכריז הנשיא זלמן שזר כי "אף האפל שבלילות סופו להגיע לעליית השחר". בחוץ התקיימה הפגנה סוערת נגד כינון היחסים, שהפכה לעימות אלים בין מפגינים למשטרה. אבא קובנר, מראשי חבורת "הנקם", ויתר על אות מלחמת הקוממיות כמחאה על ביקור השגריר.
למרות המחלוקות, היה ברור לשני הצדדים כי כינון היחסים חיוני להבטחת יציבות ולקידום אינטרסים משותפים. אשכול ציין בנאומיו כי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לבודד את גרמניה המערבית, הנחשבת לכוח עולה באירופה, וכי על אף המטען הרגשי, יש לחשוב על עתיד מדינת ישראל. כך נחתם הסכם כינון היחסים ב-12 במאי 1965. שגרירות ישראל בגרמניה נחנכה רשמית ב-24 באוגוסט 1965.
כינון היחסים שינה משמעותית את יחסי המדינות, והקשרים העמיקו בתחומי הכלכלה, הביטחון והתרבות.
לקראת הרחבת הסכמי אברהם: זהירות נדרשת
בימים אלה מתפרסמות ידיעות על אפשרות להרחבת הסכמי אברהם. אולם בניגוד לתפיסה המערבית, תפיסת העולם הערבית, ובפרט המוסלמית, לא תמיד מכירה בלגיטימיות של ישראל. לדוגמה, הסכם השלום עם מצרים, שנחתם עם מסירת שטחי מולדת ולאחר שהתקבל פסק הלכה מאוניברסיטת אל-אזהר, לא שינה את העובדה שמצרים נותרה מדינה אנטישמית ברובה. ההסכם עצמו מכונה "הסכם קמפ-דיוויד" ולא הסכם שלום.
האם עלינו לוותר על הסכמי אברהם? לא בהכרח. אם ההסכמים נחתמים מתוך עוצמה ומעמד ברור של מדינת ישראל, ולא מתוך כניעה או חולשה, הם יכולים להיות משמעותיים וחיוביים. כאשר המדינה המוסלמית מכירה בלגיטימיות השלטון היהודי בישראל ומבינה שהוא אינו בר חולף, היחסים הדיפלומטיים יכולים להפוך יציבים ובריאים יותר.
הסכמי אברהם מהווים הזדמנות לייצר שיתופי פעולה אסטרטגיים במזרח התיכון – אך עלינו להבטיח שהם מתבססים על הכרה אמיתית בעוצמתה של ישראל.
