למרות המוות והשכול: סיפורו המדהים של שורד השואה ישעיהו דויטש

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו עוצרים את חיינו ומתייחדים עם זכרם של ששת מיליוני אחינו ואחיותינו שנרצחו באותן שנים נוראות. שורדי השואה הולכים ומתמעטים ובישראל נותרו בחיים כ-110 אלף ניצולים. ישעיהו דויטש בן ה-97, הוא אחד מהם.

ישעיהו הוא אב לשלושה ילדים, סב לשלושה עשר נכדים וארבעים ושבעה נינים. הוא שרד את התופת והקים משפחה ענפה בישראל. סיפורו, הוא לא רק סיפור על גבורה, אלא על מורשת שממשיכה להתקיים בדורות הבאים, הממשיכים לבנות ולהגן על מדינת ישראל.

"כדאי לכם להגיד שאתם בעלי מלאכה"

סיפורו של ישעיהו דויטש מתחיל בעיירה קרסטיר שבהונגריה. נער צעיר שנלקח לאושוויץ בגיל 17 יחד עם אחיו. בתוך הכאוס והאימה, רגע אחד של תושייה שינה את מסלול חייו. "כשהם עמדו בתור באושוויץ, התור המפורסם", נזכר נכדו דביר, מצטט את הסיפור המשפחתי, "מישהו אמר להם, כדאי לכם להגיד שאתם בעלי מלאכה, אז הם אמרו שהם נגרים, ואז לקחו אותם".

ההחלטה האינסטינקטיבית הזו הצילה אותם מהתופת, ולקחה אותם לעבודה קשה אך מצילת חיים בפינוי הריסות גטו ורשה לאחר המרד.

צעדת המוות ו'נס המים'

לקראת סוף המלחמה, בשנת 1945, ישעיהו ואחיו נאלצו לצעוד בצעדת המוות למחנה דכאו. בדרך הקשה והמתישה הזו, התרחש אירוע יוצא דופן שזכה לכינוי 'נס המים'. על פי הסיפור, האדמו"ר מצאנז (שלימים הקים את בית החולים לניאדו) הורה לצעירים לחפור באדמה, ובאופן מפתיע הם מצאו מים שהצילו את חייהם ואת חיי אחרים. ישעיהו שרד את הצעדה והגיע לדכאו, ומשם למחנה קאופרינג.

ארץ ישראל

גם לאחר השחרור, תושייתו של ישעיהו באה לידי ביטוי, כאשר עלה ארצה על ספינת תיאודור הרצל וגורש לקפריסין, הוא הצליח להתחכם ולשכנע את הבריטים שהוא חולה, וכך קיבל אישור כניסה לארץ ישראל, לחם במלחמת העצמאות, והיה ממקימי מושב 'ניר גלים' – מושב שנוסד על ידי שורדי שואה מהונגריה.

המורשת פוגשת מדים

נכדו, דביר, גדל על סיפורי סבא וסבתא, שניהם ניצולי שואה. "גדלנו כבר בידיעה שסבתא וסבתא הם שורדי שואה", הוא מספר. "סבתא הייתה זאת שמדברת בהתחלה, אבל ברגע שהיא נהייתה יותר חולה, סבא פתאום פרץ ולא הפסיק לדבר. פתאום שמענו לראשונה את סיפור ה'נס על המים', ואת כל הסיפורים שלו".

דביר שירת בסדיר ביחידה מובחרת וכיום משרת במילואים כלוחם בגדס"ר 6261, הוא רואה קשר ישיר בין עברו של סבו לבין בחירתו לשרת ולהגן על המדינה. "תמיד כשאני חושב על סבא שלי וכל יום שואה, אני… הייתי אומר לו את זה גם, זה מה הוא עבר ואיפה אנחנו", הוא משתף. "תמיד זה כאילו ההתפעלות הזאת, כמו איזה זרע שיצא ממנו עץ גדול".

לדבריו, החינוך בבית ספוג בהערכה עמוקה לציונות ולחשיבות ההגנה על המדינה. "בעקבות סבא וסבתא והחינוך שלהם, אנחנו בית, המשפחה המורחבת מאוד מאוד ציונית", מסביר דביר. "כל אחד שמתגייס, זה מאוד עושה לו גאווה".

המשכיות כצוואה לדורות הבאים

עבור דביר, המשמעות של המשכיות טמונה בהבטחת עתיד בטוח יותר, כמענה לחוסר האונים שחוו בני דור השואה. "מה שהיה חסר שם (בשואה א.ג.), זה היכולת הזאת של יהודי לקום, להגן על עצמו, שיהיה לו את היכולת להגן על עצמו".

יום השואה, עבור דביר, זהו לא רק יום של זיכרון כאב, אלא גם יום של התבוננות בעוצמה ובגבורה. "בשנים האחרונות אני הולך אפילו עם גאווה שאני נכד של ניצול שואה. אנחנו מסתכלים על מה סבא בנה לנו, ודווקא ביום הזה אני הולך עם איזה גאווה ולא מתמקד בסבל שהוא עבר".
גם ברגעים קשים בשירותו, דביר מוצא כוח בסיפורו של סבא. "במסע סיום מסלול, תוך כדי המסע אמרתי בוא נחשוב על דברים שיחזקו אותי, וחשבתי על סבא, אמרתי איפה סבא הלך בשלג בלי קושי, והוא היה חזק והלך קילומטרים רבים, אז אני, גם אם אלונקה כבדה על הכתף, יכול ואני אסיים את זה".

לא רק לזכור, אלא גם להמשיך

דביר רואה בתפקיד הדור שלו חשיבות עליונה בהנצחת זכר השואה. "אנחנו הדור שמקבל את המקל, ומעביר אותו הלאה… יש לנו אחריות מאוד מאוד גדולה בהעברת מה שהיה שם, מה שאנחנו צריכים לקחת משם, ללמוד את הגבורה של האנשים האלה".
הוא מאמין שהדרך לשמר את הזיכרון בצורה משמעותית היא באמצעות מסורות משפחתיות וקהילתיות, בדומה לליל הסדר בפסח. "אנחנו צריכים באמת את יום השואה להפוך ליום כזה שהוא יום שבו המשפחות מתאחדות, ולדבר על מה היה בשואה ומה אנחנו לומדים מזה. זה משהו שיישמר ויישאר".

האובדן והקושי

למרות התופת ששרד והחיים החדשים שבנה בישראל, סבא ישעיהו נאלץ להתמודד עם אובדן קשה נוסף בחייו. נכדו, אביעד, בנו של בנו הבכור שבתאי, נהרג בשנת 2002 בעת שירותו הצבאי, מטנק שעלה על מטען סמוך לכיסופים. הטרגדיה הזו הכתה קשות במשפחה, ודביר מתאר כיצד סבא וסבתא התמודדו עם הכאב הנורא של קבורת נכדם.

מספר שנים לאחר מכן, נאלץ ישעיהו להתמודד עם אובדן נוסף, כאשר בנו הבכור, שבתאי, אביו של אביעד, נפטר ממחלה. העובדה שישעיהו קבר בחייו גם את נכדו וגם את בנו בכורו, שגרו בסמיכות אליו בניר גלים, מעידה על עוצמת החיים והאובדן שזורים זה בזה בסיפורה של משפחה זו, ששורשיה נטועים עמוק באדמת השואה והתקומה.

השבעה באוקטובר

טרגדיה נוספת פקדה אותם ב-7 באוקטובר, בעלה של רויטל נכדה נוספת של סבא ישעיהו, מוטי שמיר ז"ל נפל בעת שהגן על קיבוץ רעים. "הוא קפץ ברגע שהוא שמע, השאיר בבית את אשתו רויטל. יצא, לקח אקדח, את הווסט, ונסע לדרום, נלחם שם. עד שהוא הגיע לקיבוץ רעים, ושם הוא הציל שכונה שלמה, אחרי שהוא נפצע פעמיים הוא לא יכול יותר להילחם, רץ אחורה לעזור לפצועים עצמם, ובדרך שהוא רץ אחורה הוא חטף כדור בגב".

להיכנס מתחת האלונקה

דביר מדגיש את החשיבות של הערבות ההדדית והנכונות להגן על העם והמדינה כצוואה של הדורות הקודמים. "המסר שלי היום, זה שכל אחד מאיתנו צריך להבין שזה הזמן שלנו להיכנס מתחת לאלונקה, תרתי משמע, כדי באמת להבטיח את ביטחונה של המדינה ושל העם שלנו".

סיפורו של דביר, נכדו של ניצול השואה, הוא תזכורת עוצמתית לכך שהזיכרון אינו רק נחלת העבר, אלא מצפן לעתיד. המספר שעל זרועו של סבא ישעיהו ממשיך להתקיים ולפעום בחוזקה במדיו של נכדו, המגן על הארץ שנבנתה מתוך האפר.

המשפחה מחבקת את סבא ישעיהו