250 ימי מילואים בשלושה סבבים – בית לאהיה, אל עטטרה, ג'באליה, פאתי דיר אל בלח, הכניסה לחאן יונס. איפה לא היינו ומה לא עשינו כדי לרסק את חמאס ולהשיב את אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה של בני המוות הארורים הללו?
לפעמים נדמה שכל העולם משרת במילואים ונלחם על חיי המדינה שלנו, אבל למעשה מדובר בכשלושה אחוזים בלבד, וכשיורדים לרזולוציות של לחימה בכלל ולחימה ברצועת עזה בפרט, אנחנו מגיעים לכמה עשרות אלפי לוחמים שמהווים כחצי אחוז מהאוכלוסייה.
אבל החצי אחוז הזה מגיע לחזית כשהוא עם צבא שלם מאחוריו. ללוחמים יש מעגל משפחתי וסביבה תומכת שבלעדיו צה"ל לא היה מצליח לתמרן אפילו מילימטר אחד. אליו מצטרפים המוני בית ישראל שבכל זמן ועת מחזקים את הלוחמים ומרעיפים עליהם הרבה אוכל, ציוד, חום ואהבה. לכן, למרות המלחמה הארוכה והמדממת, למרות שיש לנו עוד 59 חטופים וחטופות במנהרות הרוע, אין סיכוי שאנחנו לא מנצחים.
נכון, מלחמה ומאות ימי מילואים בפחות משנה וחצי זה לא צחוק
זה מעייף – המציאות הצבאית היא רווית מתחים. המעבר ממשימה למשימה מאוד קשה ושוחק. והדבר נכון שבעתיים בזמן מלחמה. אין כמעט זמן לנוח. ממש עובדים סביב השעון כדי לבצע עוד פשיטה, עוד סריקה ועוד פעילות. המונח 24/7 מעולם לא היה מוחשי יותר.
זה שוחק – המעבר החוזר מהשגרה באזרחות למילואים ולחזית וחוזר חלילה כמה וכמה פעמים, פשוט מביא לשחיקה גדולה. רגע אתה בבית מכין ארוחת ערב, מקריא לילד סיפור לפני השינה או מכין כתבה, ורגע לאחר מכן אתה על מדים וציוד לחימה בלב שכונה ברצועת עזה. המעברים החדים הללו קשים מנשוא.
זה מסוכן – בסופו של דבר, המשימות שאנחנו מבצעים לא מסתכמות בקיום ריאיון, הכנת מצגת או הגשת דו"ח אקסל. מדובר בפעולות שבכל רגע נתון מעמידות אותנו בסכנת חיים. במהלך הפעילות אתה מרוכז רק בה ויש גם ממד לא קטן של הדחקה, אבל בסופו של דבר אי אפשר להתחמק מהמחשבה שיתכן והפעם לא תשוב.
זה עצוב – במהלך הדרך הארוכה שבה אנו צועדים במדים מאז השבעה באוקטובר, איבדנו מספר חברים. לצידם, לוחמים רבים נפצעו בגוף ובנפש. גם הם נותנים לנו תזכורת תמידית שמלחמה היא דבר נורא.
"מלחמה היא גם הזדמנות. הזדמנות לשנות מציאות ולהביא עתיד טוב ובטוח יותר לנו"
אבל מלחמה היא גם הזדמנות. הזדמנות לשנות מציאות ולהביא עתיד טוב ובטוח יותר לנו, לילדינו ולנכדינו. לכן, למרות כל הקשיים שמניתי, למרות הרצון של כולנו להיות בבית עם המשפחה ולנהל חיים שלווים ורגועים, אנחנו מוכנים. מוכנים להילחם.
הגיע הזמן להכריע את חמאס
החזרה השבוע ללחימה מביאה אייתה רוח חדשה. רוח שאומרת: די! די למניפולציות של חמאס, די למריחת זמן במו"מ אינסופי שבסופו של דבר לא מניב כלום. די! הגיע הזמן להכריע את חמאס, הגיע הזמן להסיר את איום הטרור מכיוון רצועת עזה אחת ולתמיד, הגיע הזמן להשיב את כל החטופים הביתה. הגיע הזמן לנצח.
אבל כדי שזה יקרה, מדינת ישראל חייבת את צבא המילואים שלה. היא חייבת את המשפחות הגיבורות שלהם. היא חייבת את עם ישראל שיתמוך וייתן ללוחמים רוח גבית מתוך אחדות. נכון, יש יותר מדי אנשים שלא נכנסים מתחת לאלונקה, שעומדים מנגד ולא נחלצים לעזרת אליהם הכורעים תחת העומס. אבל בזה נטפל בשש אחרי המלחמה, כי האתגרים הביטחוניים שלנו לא ייעלמו גם אחרי שנעלים את חמאס ונהפוך את רצועת המוות עזה לריביירה הישראלית.
חייבים להמשיך
בינתיים, אין לנו את הפריבילגיה לעצור, אין לנו את הפריבילגיה לוותר על החטופים ולוותר על השמדת חמאס. אז דרג מדיני יקר ודרג צבאי יקר לא פחות, אנחנו – אנשי המילואים שנשאנו בגאווה בנטל ובזכות לשמור על ארצנו, עמנו וערכינו היהודיים – מוכנים לפקודה. מוכנים לעשות הכול כדי שזאת תהיה מלחמת עזה האחרונה.
הכותב הוא עורך מדור הדעות באתר, לוחם במילואים ומחבר הספר "חברות ברזל" בהוצאת סלע מאיר
