גיוס חרדים – מבט דמיוני ואפשרי לעתיד

שמחת תורה תשפ"ו. מתבוננת ממקומי בעזרת הנשים על הרוקדים.

בשנתיים האחרונות החג הזה הוטבל בדם. המלחמה פרצה בבוקרו של חג קדוש זה. חג עם קדושה כפולה, חג שהיה בשבת. משעות הבוקר נשמעו אזעקות, בוטלה התפילה הציבורית, אנשים התכנסו בממ"דים והיישוב התרוקן מגברים. משרתי המילואים הוקפצו.

הקפתי את עצמי בילדים. שומרת עליהם כמו על ספר תורה. צללתי לאי ודאות שהתמשך חודשים ארוכים. איפה אתה? מתי תראה אות חיים? מתי תחזור? ומקוננת בי השאלה הנסתרת: האם תחזור?

העם גויס: אין מי שצריך ולא יקבל

העם גויס. מי למילואים ומי לעזרת המילואים ומשפחותיהם. תחושה אדירה של קרוב לבבות. התבוננתי על אחיי החרדים, משפחה ממש, קושרים את פתילות הציצית ללובשי המדים. גם אלו שלא מקפידים – מבקשים. מכינים כמויות של אוכל, משנעים למקומות רחוקים. אין מי שצריך ולא יקבל.

חלקם התמידו בלימוד, עושים ויז'ניץ, שומרים על הלימוד שלא ייפסק. רוצים לשמור על עם ישראל, שלא ייהרגו עוד חיילים, שיחזרו החטופים, שהקב"ה לא יסתיר פניו מאיתנו כפי שהיה ביום בו פרצה המלחמה. חלקם לא היו מסוגלים ללמוד אז החלו בעשייה מלאה לטובת המלחמה, בידיעה שזה צו השעה. זה צו התורה.

"נכון, זה קשה, אבל אתם מסוגלים ואתם חזקים"

חלפו חודשים, חלפה שנה, נפתחו עוד חזיתות ונוספו עוד נופלים. משרתי המילואים לא עמדו בעומס המשימות. הנשים בבית לא היו מסוגלות להחזיק לבד את העורף לאורך מאות ימי המילואים. נשמעו עוד ועוד בקשות, תחינות. צריך עוד כוח אדם, צריך עוד אנשים, צריך עוד לוחמים. אין ערך ללימוד תורה שאין בצידה מעשה. אנא, בואו. בדין בין אדם לחברו, הצטרפו. בדין בין אדם לקונו, הצטרפו. נכון, זה קשה, לא חונכתם על כך. זה שינוי מהותי בחיים, אבל אתם מסוגלים ואתם חזקים. ישמרו על אורחות חייכם. תאמינו בעצמכם שאתם מסוגלים לגודל השעה. הלב נאנק…

ישמרו על המדינה והיא תשמור עליהם

שוב חגי תשרי הפעם תשפ"ה. שוב לבד. תקיעות קרעו את הלבבות בבית כנסת מרובה נשים ועם מעט גברים. שוב הקפות שבהן היו מעט מידי ידיים להחזיק את ספרי התורה. אט אט הדברים חלחלו. הלב נפתח. הדעת לא נתנה יותר להפריד את התורה לשתי תורות. הקריאות הנואשות לעזרה נשמעו. חלחלה ההבנה שצריך לעשות את הדבר הנכון. הדבר המתבקש קרה, עוד ועוד בקשות גיוס הגיעו. נפתח קו חם למתגייסים חרדים. התאימו עבורם את הצרכים בצבא. הם ישמרו על המדינה והיא תשמור עליהם. הרבנים נתנו את ברכתם.

סבב ראשון התגייס. אנשים בגילאי 25 פלוס. שלושה חודשי טירונות והם כבר מוכשרים לעמוד בעמדות, להגן. סבב שני גדול יותר. הוא פוצל לשניים, צעירים לשרות סדיר שלומדים תורה ולומדים את תורת הלחימה, שתי תורות שהן אחת ויונקות את כוחן זו מזו. ושוב, אלו המבוגרים יותר עברו הכשרה קצרה ומיד משובצים למילואים.

הם מבינים שזה הזמן לעשות מעשה. יראו ילדיהם וילמדו. סבב רביעי וחמישי והם הגיעו במהירות הבזק. הצבא המשיך להתאים עצמו אליהם. גדודים סדירים ראשונים סיימו הכשרה, העומס על אנשי המילואים התחיל להשתחרר וחלקם שבו הביתה מתוך ידיעה שהפעם לפניהם מרווח נשימה גדול ומכובד יותר לפני שייקראו שוב לדגל. זה בזכותם, בזכות התורה שמורה על הדבר הנכון, בזכות אהבת הרע ואהבת הארץ.

"יש עוד חיילים שמשתתפים בזכות להגן על המדינה"

שמחת תורה תשפ"ו. צו המילואים האחרון שהיה לפתחנו נדחה כי יש עוד כוחות, יש עוד חיילים שמשתתפים בזכות להגן על המדינה, על עצמנו וכמובן על התורה. זו דרכנו. אפשר לשמוח ולרקוד בהקפות בנחת. את ארבעת המינים ניתן עכשיו, באמת, לשזור יחד. הקמת האוגדה החרדית הפכה אותנו, את עם ישראל, לאגודה אחת. אני מתבוננת על הרוקדים עם התורה ומרגישה את הגאווה של הקב"ה בבניו. עכשיו הזמן לגילוי פנים. נצחוני בני.  נצחוני בני.

לו יהי…

הכותבת היא חברה בתנועת 'שותפות לשירות', תנועת נשים דתיות מהציונות הדתית הקוראות לשירות שווה בצה"ל וגיוס חרדים.