היום ב-1948 החל מבצע חירם לכיבוש הגליל העליון.
ברוב שטחי מרכז הגליל לא היתה התיישבות יהודית בראשית המאה ה-20 (אלא בעיקר סביבה – החוף, עמקי יזרעאל והחולה). וכך, בתכנית החלוקה ניתן האזור למדינה הערבית, ועם פרוץ מלחמת השחרור היווה האזור בסיס פעולה ערבי חזק – בעיקר עבור צבא ההצלה של קאוקג'י, ובו מתנדבים ממדינות ערב. לקראת סיום המלחמה, הכין צה"ל תוכניות לכיבוש מהיר של מרכז הגליל עם חטיבות צה"ל הצפוניות. הממשלה שאפה לשלוט על גבול צפוני ישר ונוח להגנה, וידעה שיחידות 'צבא ההצלה' שנותרו בשטחי הגליל הערבים אינם חזקים דיו להעמיד התנגדות משמעותית (הצבא מנה בשלב זה כשלושת אלפים חיילים בלבד). המטכ"ל חיכה לעילה, שהוענקה לו על מגש של כסף ע"י אל-קאוקג'י (מנהיג צבא ההצלה), שתקף מוצב צה"ל ליד קיבוץ מנרה. תקיפתו של קאוקג'י בוצעה בלחץ מצרים (ששאפה להוריד לחץ מחזית הדרום, בה התנהל באותה העת 'מבצע יואב'), ועלתה יפה – כוחות צה"ל נסוגו מכמה משלטים ; אך המתקפה בוצעה בלי תמיכת לבנון, ולאחר שקאוקג'י סירב לדרישות ישראל לסגת הכריז בן-גוריון בפני האו"ם כי אין מנוס מלתת לצה"ל לתקוף. ב-28 באוקטובר פתח צה"ל במבצע חירם, אשר כלל 4 חטיבות (גולני, כרמלי, עודד ו-7) ת"פ משה כרמל, מפקד הזירה הצפונית. צה"ל נהנה מעליונות אווירית בלתי מעורערת והפציץ מטרות ברחבי הגליל, בעוד החטיבות דוהרות במהירות באזור ההררי, על אף היעדר תשתיות מספקות. יחידות צבא ההצלה ניגפו במהירות, וגם יחידות של צבא סוריה שהגיעו דרך לבנון לא הצליחו לסייע בהתנגדות ממשית.
המבצע התנהל כתנועת מלקחיים, כאשר הדגש העיקרי היה על התקדמות חטיבה 7 ממזרח וחטיבת עודד ממערב. כוחות עודד נתקלו בקשיים מסוימים בתחילה וספגו אבידות קשות בקרבות על כאברי ועל יאנוח (שם נכנסה למארב הפלוגה הדרוזית של החטיבה – הראשונה מסוגה בצה"ל), אך תוך כמה ימים הצליחו לכבוש את תרשיחא ולהמשיך בהתקדמות. עד ה-31 באוקטובר נפגשו החטיבות באזור מאלכיה (לאחר בריחת כוחות צבא לבנון), וכיבוש הגליל הושלם, תוך ייצוב הגבול הצפוני שנקבע בימי המנדט. במבצע נהרגו כמה מאות חיילים ערבים, לעומת כ-30 חיילי צה"ל בלבד; מעבר להצלחה הצבאית המסחררת, נהנה המבצע מניצחון דיפלומטי ישראלי – שכן האו"ם והמעצמות לא ערערו על עצם המבצע ועל השארת שטחי הגליל בידי ישראל (פחות או יותר בהשראת תכניות ברנדוט). קאוקג'י ושרידי צבאו ברחו חזרה אל לבנון (צה"ל לא הצליח למנוע זאת), והקריירה הציבורית שלו נסתיימה למעשה. בסה"כ, כגודל הציפייה הערבית מצבא ההצלה – כך היה גודל האכזבה, כאשר צבא ההצלה נכשל לחלוטין בכל פעולותיו נגד היישוב היהודי. אלפי מתנדביו מצאו עצמם במסגרת רעועה וחסרת אספקה, והירידה המורלית רק החמירה את המצב.
ביום האחרון למבצע חירם ביצעו כוחות צה"ל מהלך מעניין מבחינה אסטרטגית, ופלשו במהירות לדרום לבנון, באזורים המקבילים לאצבע הגליל. עד כניסת הפסקת האש לפועל הצליח צה"ל להשתלט על כל אזור הסלוקי ועד למקטע על נהר הליטני (כולל העיר קנטרה) – שטח שכלל סך של 14 כפרים לבנונים. ההתקדמות לא נתקלה בהתנגדות לבנונית, ולמעשה רבים מהתושבים השיעים באזור קיבלו את פני צה"ל בלבביות ואף ביקשו להסתפח לישראל (גם באזורים שאליהם לא הגיע צה"ל נתקבלו בקשות מצד מקומיים להתקדמות, כיבוש וסיפוח). מהלך זה לא נקבע בתוכנית המבצע המקורית ולא נידון עם הממשלה בזמן אמת ; ככה"נ הוא נבע מרצון חטיבת כרמלי ובכירים במטכ"ל למקסם הישגים, ואולי בהשראת חזונו הישן של בן גוריון – להרחיב את ישראל עד הליטני בכדי לספק לה גבולות טבעיים. בין כך ובין כך, הפלישה הישראלית לשטחי לבנון זיכתה אותה בנכס מקדים לקראת מו"מ על שביתת נשק.
מקור תמונה – ויקיפדיה
