בכל תחילת שנת לימודים, כבר 70 שנה ברציפות, מתקיים על הדשא בקיבוץ בארי טקס מיוחד במינו המוקדש לילדים שעולים לכיתה א'. ההורים נושאים את ילדיהם על הכתפיים ועוברים מתחת לשער שנבנה במיוחד עבור האירוע, אשת חינוך מהקיבוץ שואלת אותם שאלות שקשורות ללימודים, והקהל שר שיר מיוחד שנכתב עבורם. גולת הכותרת היא טקס הדגלים, שבו עומדים נציגי כל הדורות שהתחילו אי פעם כיתה א' בבארי, נכון להיום – בני שבע עד 76, כל אחד ליד דגל הכיתה המקורי שלו, מנופפים למצטרפים החדשים ומכניסים אותם למעגל החיים החינוכי.
בני השש בוחרים מבעוד מועד שם לקבוצה שלהם, בדרך כלל של פרח או צמח, ומקבלים באותו מעמד דגל שעליו נרקם שם הכיתה, אשר ילווה אותם מעתה והלאה, שכן בבארי לא שואלים "בן כמה אתה", אלא "מאיזו כיתה אתה".
למרות השנה הקשה ומלאת הטלטלות שעברה על הקיבוץ, לא הייתה שום כוונה לוותר על המסורת, והוא התקיים הבוקר – בבית המלון בים המלח במקום על מדשאות הקיבוץ. האחראית לאירוע המרגש היא נעם יצחקי, "נעם מכיתת תפוח" מנהלת החינוך של בארי, בת-כיתתו של איתי סבירסקי ז"ל, שנחטף ונרצח בשבי וכולם מחכים להשבת גופתו.
לדברי יצחקי, בשנה החולפת נערכו לא מעט טקסים של הקהילה במלון, בהם טקסי פורים, ט"ו בשבט ופסח, ולכן ביטול טקס הדגלים כלל לא עמד על הפרק. "אחד הדברים שהבנו", היא אומרת, "זה שדווקא בזמנים שאין לך בית ונלקח ממך כל כך הרבה, הטקסים הם הדרך הקטנה שלנו להרגיש שגם בתוך האבל והאובדן נשארנו 'אנחנו'. לעשות לילדים טקס פתיחת שנה ולבחור שם לכיתה זו הדרך שלנו לסמן להם: 'אנחנו ממשיכים בחיים, עם הכאב, ולא מוותרים על הרגע הזה שלכם'. בטקס, תהיה התייחסות למה שקרה, אבל בצורה מאוד עדינה".
קבוצת ילידי 2018, שיעלו לכיתה א', בחרה בשם ליצ'י. "לגמר הגיעו שמות כמו 'אגס' ו'קקאו'", מספרת יצחקי בחיוך, "כשהם בחרו בליצ'י הייתה התרגשות גדולה, והילדים עשו סיבוב במלון וסיפרו על כך לכל מי שרק אפשר, כולל מנהל המלון, וביקשו שיברכו אותם". בבארי נהוג שאת הדגל לקבוצה החדשה תופרת אמא או סבתא של תלמיד חדש. השנה זוהי קמילה חוטר-ישי, שנכדתה עולה לכיתה א'.
קיבוץ בארי ספג אבידות לא מעטות ב7 באוקטובר, ואף לא מעט ילדים מכיתת ליצ'י הנכנסת איבדו את קרוביהם. ימים לפני הטקס התפרסמה בוואטסאפ של בארי הבקשה הקבועה, שנציג מכל כיתה יעמוד ויחזיק את הדגל "שלו", אלא שהפעם מדובר היה בבקשה לא פשוטה, שכן מלבד עשרות בני הקיבוץ שנרצחו או נחטפו, לא כולם מתגוררים כעת במלון.
אלעד קידר איבד ב-7 באוקטובר את הוריו, וגופת אמו עפרה נחטפה ונמצאת בידי חמאס. בעוד שבוע יעלה בנו הצעיר אריאל לכיתה א'. "הוא מאוד מתרגש לקראת המעמד", אומר קידר, "משוויץ עם החולצה, מספר למשפחה ולחברים על החזרות לטקס, ובמקביל מדבר על סבתא ועל חסרונה. אמא שלי הייתה סבתא מעורבת. היא הייתה מקריאה לו סיפורים ועוברת איתו על מילים ועל אותיות. אני מניח שהוא מאוד חיכה שהיא תעלה איתו לכיתה א', כמו שהיה עם האחים שלו. גם עבורנו, המבוגרים, זו לא אותה עלייה לכיתה א' שהייתה בשנים קודמות, עם ההתרגשות, החגיגה וההתכוננות. אין את כל הוויב מסביב, וכהורים אנחנו פחות פנויים לזה מבחינה רגשית".
גם סביב דגלי הכיתות יש סיפור. במהלך השבת השחורה ניזוק המבנה שבו הוחזקו. בדצמבר האחרון, מעט לפני הגשמים החזקים, הסתובבה בשבילי הקיבוץ תמר בן צבי (68), שנחשבת להיסטוריונית הבלתי רשמית של הקיבוץ. "הלכתי לצלם את הגנים של הנכדים שלי", היא מעידה, "ופתאום הכתה בי המחשבה שבקרוואן ההרוס ליד משרד החינוך שלנו נהגו לאחסן את דגלי המחזורים. צלצלתי מיד לחבר הקיבוץ שריכז את פינוי המבנים שיועדו להריסה, שהוא עצמו מ"אשל", הכיתה הראשונה של בארי. סיפרתי לו על הדגלים שקבורים מתחת להריסות, הרגשתי בקולו שהוא מתרגש, הוא גייס עוד אנשים ותוך שעה קיבלתי וידאו מרגש של הדגלים שחולצו. הם עברו שיפוץ, אבל השארנו עליהם 'צלקות', כדי שימשיכו לספר את הסיפור הקשה שהיה פה".
קהילת בארי בחרה בנובמבר שעבר לעבור למגורים זמניים בקיבוץ חצרים, אליו היא תעבור בקרוב מאוד, ושם תפוזר קבוצת ליצ'י בין כיתות בית הספר המקומי, "נווה במדבר". כרגע מונה הקבוצה כ-25 ילדים, פחות ממספרם בשכבה המקורית, היות שחלקם יתחילו ללמוד במקומות אחרים שאליהם עברו עם הוריהם.
הטקס שהתקיים הבוקר יחד עם המעבר הקרב לחצרים, נושאים עמם בשורה של התחדשות המשמשת בערבובייה לצד הכאב על האובדן והתפילה להשבת החטופים.
