היום ב-1941 נחתמה האמנה האטלנטית מול חופי קנדה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1939, שמרה ארה"ב על נייטרליות. חלק הארי של הציבור האמריקאי היה בדלני ולא היה מעוניין בהתערבות נוספת במלחמה עולמית, בצד מדינות אימפריאליות בעלות קולוניות (להן התנגדה ארה"ב אידיאולוגית). עם זאת, נתח משמעותי מהאוכלוסייה והנשיא פרנקלין ד' רוזוולט הבינו כי במלחמה זו קריטי לעמוד לצד הדמוקרטיות העולמיות במאבק נגד הגזענות והטוטליטריות. אט אט הצליח רוזוולט להטות את עמדתה של ארה"ב לכיוון התמיכה בבעלות הברית ובבריטניה, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתמיכה חומרית וכלכלית בהיקף אדיר (חוק החכר-השאל). באוגוסט 1941, לאחר פלישת גרמניה לבריה"מ, נפגש רוזוולט עם ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל על סיפון אוניית המערכה 'פרינס אוף ווילס'; השניים פרסמו יחדיו הצהרה שכונתה בשם 'האמנה האטלנטית', שכללה תיאום כוונות אידיאולוגי. במסגרת האמנה הסכימו בריטניה וארה"ב לחזק את שיתוף הפעולה ביניהם, לשמור על חופש השיט בים ולפעול נגד תוקפנות, במטרה לסייע לזכותם של כל אנשי העולם להגדרה עצמית (כלומר, בריטניה התחייבה לוותר בטווח הארוך על מושבותיה). הדבר היווה הצהרת כוונות בדבר סיום בדלנותה של ארה"ב, וכבר חודש לאחר מכן אישר רוזוולט לחיל הים האמריקאי 'ירי עם ראייה' נגד צוללות גרמניות – בפועל, כמעט והכרזת מלחמה. ארה"ב הצטרפה לבסוף למלחמה באופן מלא בדצמבר 1941, וזאת לאחר שהותקפה דווקא ע"י יפן.
מקור תמונה – ויקיפדיה.
