ב-6 באוגוסט 1945, בשעה 08:15 בבוקר, הטילה ארצות הברית את פצצת האטום הראשונה שנעשה בה שימוש מבצעי. היעד היה הירושימה, עיר נמל ומפקדה אזורית במערב יפן. הפצצה התפוצצה באוויר בעוצמה מוערכת של 13-18 קילוטון. התוצאה: השמדה כמעט מוחלטת של מרכז העיר, עשרות אלפי הרוגים בתוך שניות, והצבת תקדים אסטרטגי שהשפיע עמוקות על העולם כולו.
הרעיון: סוף המערכה בזירת האוקיינוס השקט
בחודשים שקדמו להפצצה הייתה יפן בעמדת נסיגה. חיל האוויר האמריקאי שלט בשמיים, הצי האמריקאי שלט במערב האוקיינוס השקט, והכוחות היבשתיים התקדמו באופן שיטתי לעבר האיים המרכזיים של יפן.
הקרבות באיוו ג'ימה ובאוקינאווה המחישו את מחיר הדם הצפוי בכל ניסיון לפלוש ליפן עצמה. ההנהגה האמריקאית, שעמדה בפני קבלטת החלטה על מבצע פלישה רחב היקף בשם Operation Downfall, העריכה שמספר ההרוגים האמריקאים עלול להגיע למאות אלפים. במקביל, יפן סירבה לכניעה ללא תנאי, וניסתה להוביל להסכם בתיווך סובייטי, שבפועל לא התקדם.
למה ארה״ב ויפן נלחמו? מיפן הקיסרית ועד פרל הארבור
שורשי העימות בין ארצות הברית ליפן נעוצים בשנות ה-30, כאשר יפן כבשה פעם אחר פעם מדינות במזרח אסיה, ובפרט סין.
התפשטותה הצבאית לוותה בהפרות חמורות של זכויות אדם. בתגובה, הטילה ארצות הברית שורת סנקציות, שכללו אמברגו נפט. בדצמבר 1941, פתחה יפן במתקפה על פרל הארבור שבהוואי – מהלך שגרר את ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.
בארבע השנים שלאחר מכן ניהלו שתי המדינות מלחמה קשה בזירת האוקיינוס השקט. לקראת סיום המלחמה, לאחר התמוטטות גרמניה הנאצית, נותרה יפן כמוקד הלחימה האחרון נגד מדינות הציר.
המטרה: הירושימה
בבוקר ה6 באוגוסט המריא מפציץ B-29 מבסיס טיניאן שבאיי המריאנה. המטוס, שנשא את השם "אנולה גיי",בפיקודו של קולונל פול טיבטס, נשא את הפצצה הגרעינית, "איש קטן". שני מטוסי ליווי נשלחו לצידו: אחד למדידת אפקטים של הפיצוץ, והשני לתיעוד מצולם. הפצצה חומשה באוויר, תוך כדי טיסה, על מנת למנוע סכנת פיצוץ במהלך ההמראה.
המטוס הגיע ליעדו בגובה של כ-9,800 מטר. יעד ההפצצה היה גשר אייאוי, מטרה גדולה שקל היה לזהות אותה. בשל רוח צולבת סטתה הפצצה בכ-240 מטר מהמטרה, והתפוצצה מעל בית החולים שימה. מוקד הפיצוץ היה בגובה של כ-580 מטר.
חלקים מהירושימה הושמדו כמעט מיד
עוצמת הפיצוץ גרמה להרס מוחלט ברדיוס של 1.6 ק"מ. כ-12 קמ"ר מהעיר הושמדו, ולפחות 69% מהמבנים בה נהרסו כליל. פצצת האטום, שהתפוצצה באוויר, כיוונה את מרבית האנרגיה כלפי הקרקע – ובכך הביאה להשפעה רחבה במיוחד.
הערכת הרשויות היפניות עמדה על בין 70 ל-80 אלף הרוגים. עשרות אלפים נוספים נפצעו קשה. מעל 90% מהצוותים הרפואיים בעיר נהרגו או נפצעו, מה שהותיר את העיר ללא תשתית טיפולית בסיסית. שריפות פרצו על פני שטח של כ-11 קמ"ר. שירותי מים, חשמל ותחבורה חדלו מלתפקד כמעט לחלוטין.
ביפן לא האמינו שזה מה שקרה
הדיווחים הראשונים ממחוז הירושימה היו מבולבלים. קציני המטכ"ל היפני קיבלו התרעות על פיצוץ חריג, אך העריכו בתחילה שמדובר בתקלה או שמועה. רק לאחר שלא התקבלה תגובה מהעיר, נשלח קצין סיור אווירי. כשהתקרב, גילה כי הירושימה נחרבה.
המבנה הקרוב ביותר למוקד הפיצוץ ששרד חלקית, "אולם קידום התעשייה של מחוז הירושימה". הוכרז לימים כאתר מורשת עולמית, ונודע בשם "כיפת השלום״.
אך זה לא נגמר שם
שלושה ימים בלבד לאחר הפצצת הירושימה, הטילה ארצות הברית פצצת אטום שנייה – הפעם על העיר נגסאקי. למרות שברקע נשמעו קולות ראשוניים בתוך הצמרת היפנית לכניעה, ארה"ב דבקה בתוכנית המבצעית: אם יפן לא תיכנע ללא תנאי – היא תמשיך לפעול.
ההפצצה תוכננה ל-11 באוגוסט, אך הוקדמה ליומיים קודם בשל תחזית להחמרה במזג האוויר. שוב נבחר מטוס ה-B-29, הפעם בפיקוד מייג'ור צ'ארלס סוויני. הוא המריא בלילה מבסיס טיניאן, כשעל סיפונו פצצת האטום השנייה – "איש שמן". המבוססת על פלוטוניום. בשונה מהפצצה הראשונה, זו חומשה מראש.
עוד לפני ההמראה התגלתה תקלה במשאבת הדלק, אך בשל לוחות הזמנים והמורכבות הטכנית של העברת הפצצה למטוס אחר – התקבלה החלטה לצאת למשימה למרות הסיכון.
יותר חזקה מ"איש קטן"
היעד המקורי היה העיר קוקורה. אלא שעם ההגעה אליה, נמצאה העיר מוסתרת בעשן כבד כתוצאה מהפצצות שבוצעו יום קודם ביהאטה הסמוכה. לאחר שלוש גיחות לא מוצלחות וחשש מהתדלדלות הדלק, הורה צוות המטוס לעבור ליעד המשני: נגסאקי.
בשעה 11:01, לאחר שעננים כיסו את העיר והיה חשש מהפצצה באמצעות מכ"ם בלבד, נפתח פתח בעננות – והמטילן הבחין בעין ביעד. בדקה 11:02 שוחררה הפצצה. היא התפוצצה כ-47 שניות לאחר מכן בגובה של 500 מטר, בעמק אורקאמי, כ-3 ק"מ מהמטרה המקורית.
הפצצה, בעוצמה של כ-21 קילוטון TNT, הייתה חזקה יותר מזו שהוטלה על הירושימה – אך בשל מבנה טופוגרפי הררי סביב העיר, חלקים גדולים ממנה נותרו מוגנים יחסית. אם זאת, אזור נרחב הושמד. ברדיוס של כ-1.6 ק"מ לא נותרו מבנים עומדים. שריפות פרצו עד למרחק של 3 ק"מ מנקודת הפיצוץ, ומפעלים מרכזיים נהרסו כליל או ניזוקו קשה.
כניעה – וסיום מלחמת העולם השנייה
הנזק חסר התקדים שהותירה הפצצת הירושימה, וההפתעה בשלטון היפני עם הצטרפותה של ברית המועצות למלחמה נגדה, הביאו למשבר במוקדי קבלת ההחלטות בטוקיו. התקווה היפנית להסדר מדיני נוח בתיווך מוסקבה קרסה, והלחץ בתוך הנהגת המדינה הלך וגבר. פצצת האטום השנייה, שהוטלה על נגסאקי שעות ספורות לאחר תחילת הפלישה הסובייטית במנצ'וריה, חידדה את התחושה כי כל דחייה נוספת תביא להשמדת המדינה.
ב-10 באוגוסט הודיעה יפן לארצות הברית על נכונותה להיכנע. לאחר הבהרה אמריקאית, לפיה הקיסר לא יודח אך סמכויותיו תהיינה כפופות לפיקוד בעלות הברית, ראה הירוהיטו בכך אישור מספק – וב־14 באוגוסט הורה לשדר הודעת כניעה לעם היפני.
בהודעה ששודרה למחרת, ב-15 באוגוסט 1945, ציין הקיסר במפורש את השימוש בפצצות האטום כגורם מרכזי להחלטתו:
"האויב החל להשתמש בפצצה חדשה ואכזרית ביותר, שהיכולת להחריב עמה חיי חפים מפשע חורגת מכל דמיון. אם נמשיך להילחם, לא רק שיפן תיכחד – אלא גם הציביליזציה האנושית כולה תימצא בסכנה".
כך באה לקיצה מלחמת העולם השנייה – עם כניעה ללא תנאי של יפן, לאחר הפעם היחידה עד כה שבה נעשה שימוש קרבי בנשק גרעיני.
