ביום חמישי, 30 ביולי 1970, אירע בשמי מצרים אחד הקרבות האוויריים החריגים בתולדות חיל האוויר הישראלי. קרב שבו לא רק שמטוסינו הפילו חמישה מטוסי מיג-21, אלא שהתברר לימים כי בתא הטיס לא ישבו טייסים מצרים, אלא טייסים סובייטים.
מאז תום מלחמת ששת הימים הפגין חיל האוויר הישראלי עליונות מוחלטת בזירה המצרית. מטוסי חיל האוויר חדרו עמוק לשטח מצרים, הפציצו מטרות בעומק, וחזרו ללא פגע. בצד השני, הצבא המצרי התקשה להגן על עצמו. לא מפני התקיפות ליד תעלת סואץ, ולא מפני המבצעים בעורף.
ואז הגיעה קריאה נואשת לעזרה
המצב היה כה חמור, שנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר טס למוסקבה בסוף 1969 וביקש: תנו לנו לא רק ציוד חדש, תנו לנו גם אנשים. הסובייטים הסכימו. הם שלחו טייסים, מפעילי מכ"ם, טכנאים, ומפעילי סוללות נ"מ שפרסו עצמם בעומק מצרים. ישראל ידעה על כך, אך העדיפה להבליג ולהימנע מעימות ישיר עם מוסקבה.
בינתיים, הסובייטים התחילו להתקדם. לאט לאט, סוללות טילי הנ"מ התקרבו לתעלה, ואיתן גדלה הסכנה. בחודשים יוני-יולי כבר הופלו כמה מטוסי פנטום. בנוסף, הרוסים החלו להתגרות גם באוויר: ב-25 ביולי רדפה רביעיית מיגים אחרי מטוס סקייהוק ישראלי בשמי סיני, שיגרה לעברו טיל, ופגעה בו. בישראל הבינו: הסובייטים חצו קו.
מבצע "רימון 20" יצא לדרך.
הרעיון היה פשוט: ישראל תכניס לשמי מצרים מטוסים שייראו כמו מטוסי תקיפה, ומאחוריהם פנטומים ומיראז'ים שיבצעו תמרוני צילום. ברגע שהמיגים יתקרבו, ייכנסו לתמונה מטוסי יירוט שימתינו בגובה נמוך על מנט לחמוק מהמכ״מים הסובייטים. במקביל – כל התנועה תלווה מהקרקע ומהאוויר בידי יחידת ההאזנה 848 שתקלוט את הקשר הרוסי ותתרגם בזמן אמת.
הקרב התרחש באזור שכונה בפי הטייסים הישראלים "טקסס" – מרחב אווירי מעל הדלתא המצרית. ב-14:28 חדרו ארבעה מטוסי מיראז' ישראליים מצפון לדלתא. כעבור דקות ספורות, שלוש רביעיות מיג 21 סובייטיות הוזנקו לעברם. הן התקרבו ממספר כיוונים, ובשלב זה ניתן האות: "התקיפו".
המיראז'ים פיזרו את המבנה והחלו ביירוט, כשבמקביל הפנטומים הגיחו מהקרקע ונכנסו לקרב. מיראז'ים נוספים חצו את התעלה בגובה נמוך, ורביעייה נוספת הוזנקה מביר גפגפה (רפידים).
בתוך דקות, הקרב הפך לתוהו ובוהו. חמישה מיגים הופלו. שלושה טייסים סובייטיים נהרגו, שניים נוספים נטשו וניצלו. מטוס מיראז' ישראלי אחד נפגע אך הצליח לנחות. ישראל לא איבדה אף טייס. בקרי הקרקע הסובייטיים היו חסרי אונים – מכ"מי ההנחיה שותקו בלוחמה אלקטרונית, והם לא יכלו להכווין את הטייסים. הם שמעו בקשר את זעקות המצוקה, אבל לא יכלו לעזור.
ישראל ניצחה את הסובייטים
בישראל ניסו לשמור על שתיקה. העיתונים פרסמו ש"ארבעה מטוסים מצריים הופלו", ורק כעבור ימים הופיעו רמזים לעובדה שמדובר בטייסים רוסים. בברית המועצות ניסו להסתיר את הכישלון, אך מפקד חיל האוויר הסובייטי הגיע למצרים ביום למחרת, והתחושה בצמרת הרוסית הייתה ברורה: הם הובכו.
הקרב הזה שינה את פני המערכה. כעבור פחות משבוע, ב-7 באוגוסט, נכנסה הפסקת אש לתוקף. המצרים אמנם הפרו אותה מיד, ודחפו סוללות נ"מ עד קו התעלה. אך האמריקאים ראו את התמונה המלאה, והחליטו: ישראל תקבל נשק מתקדם, כולל מערכות לוחמה אלקטרונית, טילי AGM-45 שנועדו לפגוע במכ״מים, ופצצות מצרר. כל זה לא היה קורה לולא הצליח מבצע רימון 20 להוכיח למעצמות, ובעיקר לרוסים שמול ישראל, היוהרה עלולה לעלות ביוקר.
שמחה וששון
אבל על הפסקת האש הזאת וחוסר התגובה על קידום סוללות הטילים שילמנו בריבית דריבית ביום כיפור.
חבל שכבר אז לא הפנמנו שאסור להחריש כשהאביב משדרג ומקדם מערכים אסטרטגיים שעלולים להיות הרסניים בעתיד.