ברקע הסערות הפוליטיות העכשוויות – מאבקי התקציב, חוק הגיוס והקיטוב שמעמיק בין הקואליציה לאופוזיציה לקראת הבחירות – שר המורשת עמיחי אליהו מבקש להעביר מסר אחר. בראיון מיוחד ל"רגע NEWS" מדבר השר לא כמי שמבקש לנצח ולהכריע, אלא כמי שמחפש להיזכר מאין באנו ולאן אנחנו הולכים.
"יכול להיות שאני גם טועה", הוא אומר בטרם נעבור לעניינים שעל סדר היום. "אבל", הוא ממשיך, "אני באמת מאמין שיש לא מעט חברי כנסת באופוזיציה שהלב שלהם נמצא במקום הנכון. כשאתה מדבר עם אנשים אחד על אחד, בלי רעש, בלי מצלמות ובלי כותרות, אתה רואה דבר פשוט. יש שם נשמה יהודית גדולה, לא פחות משלנו".
עוד באותו הנושא
לדבריו, הפער אינו אישי אלא תוצר של מציאות פוליטית מורכבת. "המשחק הפוליטי זרק אותם לאופוזיציה. זה משחק אכזרי לפעמים. אבל רבים מהם באמת רוצים טוב. דואגים למדינה, דואגים לעם. יכול להיות שהם טועים בכיוון, ויכול להיות שגם אני טועה, אבל הכוונות, אצל לא מעט מהם, טובות באמת".
אליהו מדגיש שהוא לא מבטל מחלוקות אידיאולוגיות, אך מבקש לשים אותן בהקשר רחב יותר. "אנחנו חיים בתקופה רגישה מאוד. האחריות שלנו היא לא רק לנצח בוויכוח, אלא לשמור על הדבר היותר עמוק שמחבר בינינו. זה לא מחנה מול מחנה, זה עם אחד עם סיפור אחד".
בין דתיים לחילונים: ההחמצה ההדדית
אתה מדבר על חיבור ושייכות, אבל בפועל נדמה שיש נתק בין דתיים לחילונים. איפה אתה חושב שכל צד מפספס את השני?
"אני חושב שקודם כל פספסנו את הציבור המסורתי", אומר אליהו, ומרחיב את היריעה גם מעבר לחלוקה הדיכוטומית. "אבל גם בתוך החלוקה בין דתיים לחילונים יש החמצה הדדית". לתפיסתו, הציבור הדתי לעיתים אינו רואה את העומק שקיים בציבור החילוני. "רוב הציבור החילוני הוא ציבור שיש לו כבוד לתורה. יש לו חיבור לקדוש ברוך הוא. הוא רוצה להיות מחובר לקדוש ברוך הוא. זה לא ציבור מנותק או אדיש, כמו שלפעמים מציירים אותו".
מהצד השני, הוא אומר, גם הציבור החילוני מפספס משהו מהותי אצל הדתיים. "הגישה הרפורמיסטית, במובן של זלזול בתלמידי חכמים או ביטול של המסורת, היא לא טובה. אבל גם אנחנו, הדתיים, צריכים לבוא אחרת". בעיניו, החיבור האמיתי לא נבנה דרך טשטוש. "אני לא צריך להתחבר לחילוני בזה שאני מוריד את החזות היהודית שלי או את תפיסת העולם שלי. החיבור צריך להיות על בסיס העומק, לא על בסיס הרוחב".
מורשת כשליחות, לא כסיסמה
השר אליהו מכהן בתפקידו מאז הקמת הממשלה. הוא מסביר: "תמיד גדלתי בצל הידיעה שהמורשת היא מחייבת", הוא אומר. "והיא לא מחייבת רק אותי כשר המורשת. היא מחייבת את כולנו. כולנו בני אברהם יצחק ויעקב, כולנו בני שרה רבקה רחל ולאה. המסע שהם עברו הוא מסע מחייב".
"זה מסע שמכריח אותך לשאול שאלות לא פשוטות", הוא מסביר. "האם אנחנו מחוברים לסיפור של העם היהודי. האם אנחנו בצד הטוב של ההיסטוריה. האם אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה. האם אנחנו בצד שמקדם את העולם, או בצד הרצחני והמתועב שמביא רע ורוע לעולם".
מבחינתו, מורשת אמיתית איננה עיסוק בעבר בלבד, אלא מצפן להווה. "כשאתה מחובר למורשת, אתה לא שואל רק מה נוח לי עכשיו, אלא מה נכון. מה נאמן לסיפור הגדול שאנחנו חלק ממנו. זה דורש מאיתנו אחריות, גם אישית וגם לאומית".
באמצע הראיון שולף אליהו סיפור אישי. הוא מחזיק טבעת עתיקה, שנשכחה בהר גריזים לפני אלפיים שנה, עם החורבן והיציאה לגלות. "על הטבעת מצויר מזבח יהושע וכתוב עליה שם ה'. אני הולך איתה כל השנה האחרונה. גם אנחנו לפעמים מתבלבלים. אפילו כאן בארץ. הטבעת מזכירה לי מאיפה באנו ולמי הארץ הזו שייכת. זה לא ויכוח פוליטי, זה השורש והמקור".

הטלפון מסבא והשאלה שנשארה פתוחה
הקשר לדורות הקודמים חוזר שוב ושוב בדבריו. אליהו מספר על שיחת טלפון אחת, נדירה, מסבו, הרב מרדכי אליהו זצ"ל הראשון לציון והרב הראשי לישראל.
"הייתי בקורס מפקדים. הוא מתקשר ואומר לי: עמיחי זה מרדכי. ואז שואל אותי: מה זה הפסוק "בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגידך זקניך ויאמרו לך". לקח לי עשרים שנה להבין את השאלה".
"היום, כשר המורשת, אני מבין את העומק. החיבור לדורות, לשורשים, להיסטוריה ולגבורה של עם ישראל זה כוח. מי שמתנתק מהעץ הזה, "כימי העץ ימי עמי", מאבד את תחושת השליחות. ומשם הדרך לבלבול ולשבר קצרה".

שייכות אמיתית או שייכות מדומה
אחרי השנתיים האחרונות, מה לדעתך מחזיק אותנו יחד?
לדבריו, המלחמה חידדה משהו עמוק בזהות הישראלית. "אחרי ה-7 באוקטובר כולנו מרגישים שייכות הרבה יותר חזקה. אבל שייכות לא יכולה להיות סביב כוס קפה או מקום בילוי. היא לא נוצרת מסופרלנד או דיסנילנד".
"השייכות האמיתית היא הסיפור המשפחתי שלנו. סיפור המורשת. זה הדבק האמיתי. ועלינו יש חובה לייצר גאווה. להראות איזו עוצמה יש בלהיות חלק ממשפחת עם ישראל". לקראת סיום הוא מפנה גם ביקורת לשיח הציבורי. "בתקשורת שומעים הרבה שלילי, אבל יש לכם כוח אדיר לעשות אור. החיבור צריך להיות בעומק, לא בהורדת זהויות אחרות".
ואתה אופטימי?
"כן", הוא עונה בלי היסוס. "כי בסוף כולם רוצים להרגיש שייכים. ואם נדע לספר את הסיפור שלנו נכון, בגובה העיניים ועם אמת פנימית, הרבה מאוד לבבות ייפתחו".


