בצהרי חג הסיגד, עטוף לבן תחת השמש הירושלמית, עומד חבר הכנסת משה סולומון מול הכותל. בין המילים העתיקות והפיוטים מציץ שוב הילד הקטן שהיה – רועה צאן מכפר רחוק באתיופיה, שלמד לבטא את המילה "ירושלים" כשהפרידו בינו לבינה אלפי קילומטרים. שנים של ציפייה, כאב שלא דיבר עליו מעולם – והנה, המילה הילדותית שהיתה פעם תפילה הפכה עבורו למציאות.
בריאיון ל"רגע NEWS" הוא נזכר במסע מאתיופיה לישראל, בכיסופים ובציפייה להגיע לעיר הקודש ובתהליך שעבר עד שהפך לסגן יו"ר הכנסת.
"הציפייה לירושלים הייתה חלק מהאוויר שנשמנו"
את חג הסיגד עצמו הוא כמעט שלא זוכר מאתיופיה. "הייתי בן שש", הוא אומר, "הילדים לא עלו להר. הם נשארו בכפרים ועזרו להתארגן ליום הגדול". אבל את המהות הוא זוכר היטב – לא כתמונה, אלא כתחושה שנמסרה מדור לדור. סיפורי הכמיהה לירושלים, התפילות, האמונה שהניעה קהילה שלמה ללכת אל מקום שלא ראו מעולם. אל המולדת העתיקה. "הציפייה לירושלים הייתה חלק מהאוויר שנשמנו", הוא נזכר. "לפני שהבנתי מהי עיר, כבר ידעתי ששם נמצא הבית".
המסע לארץ ישראל לא היה רק הליכה פיזית הוא היה מהלך של אמונה. "זה מסע הירואי מדהים של קהילה שלמה שעקרה את עצמה מארץ מולדתה והחליטה ללכת אל הלא נודע", הוא מספר. יחד עם הוריו, סולומון יצא למסע הארוך מאתיופיה אל סודאן, אלף קילומטרים של ציפייה ואומץ, כשכל צעד טעון באותה מילה שליוותה את ילדותו. לצד תחושת הגאולה היו גם רגעים אחרים, כאלה שאינו מרבה לשתף בהם: "היו מצבים מאוד לא נעימים, עד כדי מוות של אנשים", הוא מודה. "אני בוחר לא לדבר על זה… אני בוחר לדבר על האמונה, על המסע", הוא אומר. בין השתיקה לבין הזיכרונות, ברור עד כמה המסע ההוא ממשיך לנוע בתוכו – כחוב לאנשים שלא זכו להגיע וכבסיס לזהות שהוא נושא על כתפיו עד היום.
מילה אחת
כשסולומון מדבר על הוריו, משהו בקול שלו משתנה. אילו היה יכול לפגוש אותם רגע לפני היציאה מהכפר באתיופיה, הוא יודע בדיוק מה היה אומר. “אפשר להגדיר את הדרך שלי במילה אחת – גאולה", הוא אומר. הילד שהיה רועה צאן שגדל בין אדמה לשמיים, שתה מים מהבאר ולמד להמתין לירושלים הפך לאיש שמנהל היום את מליאת הכנסת. “הייתי מספר לאבא שלי שהסתלק לפני 11 שנה שהנה, הילד שהוא גידל והביא לארץ עומד היום במקום שלא יכולנו לדמיין".
מסע שלא הושלם
עבור סולומון, חג הסיגד הוא לא עוד יום מסורתי אלא לב הזהות היהודית־אתיופית. "המקור הוא בעזרא ונחמיה", הוא מסביר. "שם כינסו את העם לתפילה, לצום, לבקשת סליחה". במשך דורות שמרה הקהילה על המנהג הזה כמעט לבדה – חמישים יום אחרי יום כיפור, על הרים גבוהים באתיופיה, כשפני המתפללים תמיד מופנות לירושלים. היום הזה ממשיך להיות עבורו נקודת חיבור בין עבר להווה – תזכורת לדרך הארוכה שעשתה קהילה שלמה וגם למה שעדיין לא הושלם.
למרות השורשים העתיקים של יום הסיגד, סולומון מרגיש שהציבור הישראלי עדיין לא מכיר באמת את משמעותו. לדבריו, רבים חושבים שמדובר בחג ומאחלים "חג שמח", אך עבור הקהילה מדובר ביום תפילה וצום, יום של סגידה וכיסופים, סמל לחורבן שלא נבנה עדיין. "אני רוצה שיכירו את מהות היום", הוא אומר. "שהוא יהיה במערכת החינוך, במרחב הציבורי, בכל מקום. זו מסורת של עם ישראל כולו, לא של עדה אחת".
ספר האורית
בין מאות המתפללים שנאספו היום (ה'), סולומון מחזיק בידיו את "האורית" – ספר התורה העתיק של יהודי אתיופיה, כתוב בלשון הגֶעז. “הספר הזה בן 400 שנה", הוא אומר. במקור הונח בארכיון של הספרייה הלאומית, שמור ואסור להוצאה, אך סולומון קיבל אישור מיוחד להביא אותו לכותל דווקא ביום המיוחד הזה.
בעיניו זו לא מחווה טקסית, אלא הצהרה: המשכיות של דורות שלמים שחלמו להגיע לכאן. הכהנים באתיופיה שמרו על הספר הזה, והביאו אותו במסע הארוך עד לארץ. "זה לא שלי", הוא מדגיש. "זה של עם ישראל". כשהוא מניף אותו מול אבני הכותל, נדמה שהמסע של קהילת ביתא-ישראל מתכנס כולו לרגע אחד – מסורת עתיקה שנוגעת מחדש בקרקע ישראלית.
