בשנתיים האחרונות אני מקדיש את עיקר זמני בנסיעות ברחבי הארץ למפגשי שיח עם אנשי חינוך. אני מוצא פער בלתי נסבל בין מה שבוקע מתחנות הרדיו כשאני בדרכים לבין מה שאני שומע במפגש עומק עם מחנכים בכל הארץ.
"ניתן, באופן מפתיע, להניח כי הזולת אולי טועה, אך יתכן שהוא גם איש טוב ויש כנות בדבריו ובאמונתו"
אבל זה לא שבקרב ציבור המחנכים יש אחווה ואחדות כלפי ציבורים אחרים. הטון אולי פחות נוקב אבל כולנו הורגלנו להניח שכמעט תמיד הזולת טועה בגלל חינוך לקוי או בורות. מי שכמעט מתפתה להאמין שכוונות הזולת טובות הן, ישמע בסביבתו כי קיימת אצל הזולת מניפולציה אינטרסנטית שמבקשת להפוך אותי ל"אידיוט שימושי". ואם כל זה לא מספיק, הורגלנו להקטין ולבטל את הזולת באמצעות מילים מכלילות וסוגרות כמו "משיחי", "פרוגרסיבי", "משתמט", "אויב מבפנים", "ערס" ועוד ועוד.
אבל זוהי לא גזירת גורל. יש לנו אפשרות לעצור את ההרגל האוטומטי ולהסיט מחשבות זרות. ניתן, באופן מפתיע, להניח כי הזולת אולי טועה, אך יתכן שהוא גם איש טוב ויש כנות בדבריו ובאמונתו. התנועה הזו שבה השיחה מתהפכת יכולה להתקיים רק כאשר אני מתחיל להקשיב במקום לשכנע או להכריע. להקשיב לעמוק, לנסות להבין ולברר, לבקש לראות את עי
קרי תפיסתו ולנסות לראות את המהלך הלוגי המורכב שהוא שוזר לעצמו.
העולם מורכב יותר מהסיסמאות
בזמן שכולנו קופצים בתדירות אימפולסיבית למשמע חדשות העוסקות במלחמה או בעסקה (מושג מחפיר כשלעצמו), אנו מושלכים למרחב שבו פוליטיקת הזהויות תופסת תפקיד מקטב ובלתי מתפשר או מורכב. אמור לי כיצד אתה מתלבש, מה המוצא או מקום המגורים שלך, ואומר לך מה דעתך הפשטנית להחריד בסוגיות דרמטיות הדורשות כובד ראש ומחשבה מורכבת.
הקיטוב הוא משחק אכזרי בכל העולם, אך גרסתו המקומית במחוזותינו ובארצנו מותיר חללים וכאב עצום ומפלח את מרחבי ההחלטה השקולים והמורכבים של הרוב הדומם והמדמם בארצנו. האם באמת העם היושב בציון הוא או דמוקרטי או יהודי? האם באמת תושבי ישראל הם תומכי עד הניצחון וההכרעה או בעד הסכם שלום? האם אכן אזרחי המדינה הם או בעד רפורמה משפטית או בעד רפורמה חוקתית? נו, באמת. כולנו הרבה יותר מורכבים מהסיסמאות החדגוניות הללו.
חוזרים למקורות – מחלוקת בית הלל ובית שמאי
בשלל מחלוקות ידועות בין בית הלל ובית שמאי, כמו למשל על ענין הדלקת נרות חנוכה, נפסקה הלכה כבית הלל. הטעם לכך מרתק ומפתיע כשלעצמו, ומופיע בתלמוד הבבלי מסכת ערובין (יג): "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
המסורת היהודית העמוקה והנבונה שלנו, מסורת שבמידה רבה השפיעה באופן העמוק ביותר על אבות התפיסה ההמוניסטית-דמוקרטית השלטת במערב הגלובלי, רואה ברעיון המחלוקת את פאר היציאה האנושית. תפיסה זו מערערת במידה רבה את תפיסת האמת המוחלטת, שהייתה ועודנה שולטת בחבלי העולם והעם. היהדות חגגה משחר הימים את עקרון המחלוקת ופיארה את ההכרעה שיודעת להכיל את דעה המנוגדת שנדחתה.
ראיתי השנה תלמיד חכם המדליק צמד חנוכיות בחנוכה, אחת הלכתית בשיטת בית הלל, והשנייה לא הלכתית כשיטת בית שמאי. הוא חידש לי שעומק שיטת בית הלל היא להביא ולהקדים את השיטה המנוגדת, ולכן הוא פועל כך בכל יום מימות החג.
הגמרא עצמה היא ספר המחלוקות והבירורים הגדול והמפואר בתולדות האנושות, ורבים מעיקרי הדמוקרטיה נלמדים משיטת הלימוד שנערכה באופן מבריק בידי רבינא ורב אשי. ניתן להציע שהתלמוד הבבלי הוא ספר הדמוקרטיה הגדול בתבל. כיצד אם כן ניתן להעז פנים ולומר שיהדות ודמוקרטיה סותרות מהותית זו את זו?
"המפתח לשיח חברתי מפרה מצמיח אמיתי ויציב יותר איננו מצוי בקרב המפלגים ומקטבים בתקשורת ובפוליטיקה, אלא בקרב ההנהגה המקומית, בקרב אנשי הקהילה הפוגשים את האנשים"
אינני מיתמם, ישנן סתירות מבניות ומהותיות רבות בין הפילוסופיה הליברלית לבין הפילוסופיה היהודית לגווניהן, אך רב המשותף על המפריד, ובעיקר כדאי להתבונן בהקשר של מטרות התפיסה, אופן היווצרותו, כמו גם על קהל היעד, הלאום, האדם או העולם.
המפתח לשיח חברתי מפרה מצמיח אמיתי ויציב יותר איננו מצוי בקרב המפלגים ומקטבים בתקשורת ובפוליטיקה, אלא בקרב ההנהגה המקומית, בקרב אנשי הקהילה הפוגשים את האנשים, הרואים בעיניהם את הכאבים והמורכבות, שמשהים את השיפוט המהיר ומקשיבים קשב עמוק. יש בהם צד שהוא ילדותי משהו, תמים, נאיבי, מאמין וסקרן. וכבר עמדו על כך רבים בעמנו ובעולם, שהמנהיגים והצדיקים הגדולים היו גם מעט אינפנטיליים, ובזה היה כוחם הגדול שסחף אחרים בתמימותם ובכנותם. יש שכינו תנועה חיונית זו בשם "תמימות שנייה", בעיקר סביב תפיסתו המבריקה של רבי נחמן מברסלב, שגילם גם באישיותו ובסיפור חייו עקרונות ותפיסות אלו.
הפתרון – להקשיב קשב עמוק
אני מבקש להציע שאנשי החינוך הפוגשים את הילדים והנערים של כולנו, אנשי החינוך שמחנכים גם את המבוגרים שבנו ובתוכנו, הם אלו שתפקידם להחזיק את הידע הקדום העמוק והפשוט של שיח מורכב מותאם ומחובר למורשת היהודית המפוארת שלנו יחד עם היותנו חלק ממשפחת העמים.
דווקא בימים אלו, אחרי כל מה שעברנו ועוד נעבור, הגיע הזמן לשוב אל נקודת מבט פשוטה וילדית, להקשיב קשב עמוק למנהיגינו החינוכיים ולגלות כי הקשבה למי שחושב אחרת ממני יכולה לסקרן ולרתק גם אם אני לא בהכרח מסכים אתו. ומשם נבנה יחד את בסיסי תפיסתנו העמוקה והכנה, אשר תהווה את הברית הישראלית המתחדשת בימים אלו.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת "יסודות" לחינוך, תורה ודמוקרטיה
הגי מצחעק זה להביא את הלל ושמאי.
הלל ושמאי עמדו על אותה הקרקע של יראת שמים ומשם התחיל ונגמר הכל. אבל כשמולי עומדים אנשים ששונאים יהדות אין לנו על מה לדבר. אני מכבדת את זכותם לחשוב אחרת אבל על מה נסכים? אנחנו יוצקים ממקןרות שונים והולכים למקומות שונים. והדבר היחידי שאפשרי ,זה לכבד את הדמוקרטיה.