קמים באמצע הלילה לאזעקות מטורפות והפעם לא סתם טיל פלשתינאי קלוש מכופכף, משהו שכולנו איפה שהוא התרגלנו אליו ונרמלנו אותו.
הפעם מדובר בטיל פרסי משובח, מוטען במאות קילוגרמים של נפץ שאפילו החזקים שביננו לא ממש הכירו.

לא להיות צפרדע
ישנו סיפור מאוד מפורסם על צפרדע שמתבשלת בתוך סיר.
מכניסים צפרדע תמימה וירקרקה לסיר מים קרירים, היא שוחה להנאתה מקצה לקצה של הסיר ומודה לאל על גודל הטוב שהיא זוכה בו.
עוד באותו הנושא
- ראש המוסד רומן גופמן מבקר הבוקר בכותל המערבי
- אחיו של הלוחם איתן שמואל למברג הי"ד שנפל בלבנון: "מאז ה-7 באוקטובר הוא היה בלחימה – אמרו עליו שהוא יהיה בעתיד הרמטכ"ל"
- עיריית קיריית שמונה מעדכנת את התושבים כי בשל פעילות צבאית נרחבת בלבנון, צפויים להשמע פיצוצים במרחב הגליל
- צה״ל המשיך לתקוף הלילה תשתיות של ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון
לאט לאט המים מתחילים להתחמם, חמימות טובה שעושה לה נעים בגוף. היא אסירת תודה עבור הכל. העתיד נראה ורוד יותר מתמיד. גם כשהמים מתחממים טיפונת יותר וזה כבר פחות נעים, היא אומרת לעצמה: "אל תתלונני כפרה, הכל יסתדר, שווה לך להישאר פה".
ואז, מישהו מתחיל לחמם עוד ועוד, כבר ממש לא נעים לצפרדע המתוקה שלנו ומתחילים בה הרהורי כפירה, לצאת מהסיר.
היא לא רוצה להיות שם כבר יותר. יש לה מחשבות שאולי עשתה טעות. אלא שאז, מאוחר מדי, המים רותחים!! היא לא יכולה לצאת.
מה בין הסיפור הזה למציאות חיינו? לפעמים, במיוחד בימים הללו, אני מרגישה כמו אותה צפרדע. הסיר הוא התודעה שלי שהאויב שבחוץ הוא תמים, הוא חמוד, אפשר לחיות איתו.
הוא מבשל אותנו פה לאט לאט, אנחנו תמימים, רוצים להאמין שיהיה טוב, שהכל יעבור, אבל בבת אחת הוא מראה את פרצופו האמיתי, הוא רוצה לשרוף את כולנו.
תרגיל בהתעוררות
אני הייתי סוג של צפרדע כזאת עד ה-7 באוקטובר. האמנתי בשלום עם האויב, לא קראתי להם אויב. שכנים קראתי לעזתים מעבר לגדר. אותם עזתים שבאו לחטוף את הבן שלי וגררו אותו באכזריות מחוץ לביתו בלי חולצה, בלי משקפיים.
רציתי בסילוק אנשי גוש קטיף, קראתי להם משיחיים. אותם ציונים שהגנו בנוכחותם על יישובי העוטף שאיתם נמנתי.
הצפרדע הקטנה והירוקה שאני, קיבלה מכה חזקה, ואיתי כולנו.
ב-7 באוקטובר הפכתי מצפרדע תמימה שלא רואה מעבר לדפנות הסיר לקרפדה ערנית, חושבת אחרת, קוראת בין השורות כשמטרתה היא לא עצימת עיניים ולסמוך אלא לפעול.
היום אנחנו כולנו עומדים בפני החלטה אישית של כל אחד מאיתנו: טנגו צפרדעים בסיר מתבשל רותח?
לא עוד מבחינתי. אני רואה נכוחה, בעיניים פקוחות את המצב שלנו. הצפרדע מבחינתי קפצה מהסיר הפעם בזמן, ישראל תקפה את האיראנים ואנחנו מבינים את גודל הרוע.

פצצות מכוונות כלפי ילדים, נשים וזקנים במרכזי אוכלוסיה. זה הרוע בהתגלמותו.
הכוח שלנו והמזל הגדול שלנו זה הצבא העוצמתי שיש לנו,
צבא ההגנה לישראל. צבא העם החזק שמרים את הראש וממשיך ללכת.
מתחברת למילות השיר הנפלא:
פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת
ולכל הנקרא בדרכו קורא הוא שלוםאבקש שלום עם אחי בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה.

