בעוד שחקנים בינלאומיים ומקומיים ממשיכים לטפח את התקווה כי חיזבאללה יתפרק מנשקו במסגרת הסכם או לחץ פוליטי, חשוב לומר את האמת הפשוטה: חיזבאללה לא יוותר מרצון על נכס הליבה שמגדיר את כוחו מאז היוסדו והוא הנשק שלו. חיזבאללה קיים כדי להילחם בישראל ולשמש שלוחה צבאית של איראן בלבנון. המערכה מול איראן גם כן אינה הסתיימה ולכן לחיזבאללה נותר תפקיד חשוב על גבולה של ישראל.
ההצגה של חיזבאללה כ"תנועת התנגדות" בלבד היא מסוכנת ומטעה. ללא הנשק – אין לו שליטה. לכן, ההתפרקות מהנשק כמוה כהתאבדות פוליטית מבחינת הארגון. סירובו של מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, לפירוק הארגון מנשקו והצבת תנאים כמו נסיגת ישראל, הם מהלך מסוכן שנועד לאפשר לארגון להשתקם ללא הפרעה.
כוחו ירד – אך לא לגמרי
כוחו הפוליטי של חיזבאללה ירד אמנם בצורה משמעותית, אך אין בכך כדי להשלות את עצמנו כי הוא ממשיך להחזיק בתיקי מפתח בממשלה שישרתו אותו בהעמקת השפעתו כמו תיק הבריאות, החינוך והרווחה, כחלק ממנגנון ה"דעווה", כפי שהוא עושה בקהילות שיעיות ברחבי העולם – לצורכי גיוס, הלבנת הון וטרור.
דיווח של הוול סטריט ג'ורנל חשף כי על אף הפגיעה הקשה שספגה איראן מישראל במהלך "מלחמת 12 הימים", היא ממשיכה באספקת נשק לחיזבאללה דרך צירים בעיראק וסוריה. הברחות נשק מתבצעות ברכבים פרטיים קטנים שקשה לאתרם. לכן, צה"ל תוקף כמעט מדי יום מטרות של חיזבאללה שממשיך להפר את הסכם הפסקת האש – סימן ברור לשאיפתו לשיקום והכנת השטח לעימות הבא.
התחושה היא שחיזבאללה "נחלש מספיק" ולכן זה הזמן לדחוף להסכם או לשיחות, אך בפועל ההיסטוריה מלמדת אחרת. הארגון מנצל הפסקות אש והפוגות כדי להתחמש, לבנות נרטיב קורבני, ולהיערך לסבב הבא. השיח על פירוק מרצון מהנשק חוטא להבנת מהות הארגון – זהו הפרוקסי המרכזי של איראן בגבולה הצפוני של ישראל, והוא לעולם לא יוותר על הנשק שמעניק לו כוח פוליטי, שליטה פנימית ויכולת הרתעה.
הטיפול הנכון בחיזבאללה דורש שילוב של שלושה כלים מרכזיים:
- המשך אכיפה צבאית: המאבק בחיזבאללה רחוק מסיום. אף שצה"ל חיסל במהלך הלחימה כעשרת אלפים מחבלים וסיכל כמויות משמעותיות של טילים ותחמושת, לארגון נותרו בלבנון עשרות אלפי פעילים נוספים ומאגרי נשק נרחבים. ישראל חייבת להיערך למבצע רחב היקף בצפון – לא רק כתגובה, אלא כפעולה יזומה לשינוי מהותי במאזן הכוחות. חיזבאללה אינו רק "מלקק את פצעיו", אלא פועל בשיטתיות לשיקום תשתיותיו גם אם בשקט ומתחת לרדאר. צבא לבנון הוכיח פעם אחר פעם כי הוא אינו מסוגל להתמודד עם האיום. רק ישראל הצליחה וצליח לבלום אותו.
- מערכה בינלאומית: חיזבאללה לא פועל בלבנון בתוך ואקום. הוא מסתייע במערך שלם ותשתיות נרחבות ועמוקות בחו"ל (בין השאר באוסטרליה, אירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית), שבכוחן לסייע לו בתוכנית שיקומו. הטיפול חייב להיעשות ברמה גלובלית, אחרת נראה את חיזבאללה משתקם מחדש. המשוואה העתידית חייבת להבהיר שלבנון כמדינה תישא במחיר על כך שהיא מאפשרת לארגון טרור חמוש לפעול בשטחה, ואין להמשיך ולהפריד בין המדינה לארגון.
- עידוד לחץ פנימי בתוך לבנון: באמצעות תמיכה בזרמים ליברליים המתנגדים לחיזבאללה, ניתן לשחוק את הלגיטימציה של חיזבאללה מבפנים. המפתח טמון בחיזוק כוחות מקומיים, ברמה אופרטיבית ומודיעינית.
כדאי לקחת בחשבון גם היבטים נוספים, כמו הכנת תשתית למו"מ עתידי מתוך כוח ועוצמה, ורק לאחר שחיזבאללה ייחלש משמעותית. יש להשקיע במאבק תודעתי וחינוכי באמצעות תוכניות חינוכיות ומיזמים חברתיים בלבנון ובכך לפעול נגד הנרטיבים של חיזבאללה.
דרישה לאחריות אסטרטגית
לסיכום, המאבק בחיזבאללה אינו משאלה למלחמה, אלא דרישה לאחריות אסטרטגית. במלחמה בטרור אין לנהל מו"מ עם ארגון כאילו היה מדינה. ככל שנטעה לחשוב שחיזבאללה "התעייף" או "מעוניין ביציבות", כך נגביר את הסיכון על גבול הצפון ובעורף כולו.
תופעה מוכרת בדוקטרינת הטרור היא שארגוני טרור מסכימים להפסקת אש, לא מתוך כוונה כנה להפסיק את הלחימה, אלא כאסטרטגיה מחושבת לקראת מתקפה עתידית. דוגמה מובהקת לכך היא "הסכם חודייביה" ההיסטורי, שבו מוחמד הפר את ההפוגה לאחר שהתעצם – מודל פעולה שממשיך להנחות את חיזבאללה ואיראן עד היום. מול ארגוני טרור בכלל ומול חיזבאללה בפרט, אין פתרונות קסם ואסור לבחור בקיצורי דרך, אלא במדיניות ואסטרטגיה ברורות ונחושות.
מורן אללוף היא חוקרת איראן וחיזבאללה, חוקרת בתנועת הביטחוניסטים וחברת פורום דבורה
