זה בטח לא קורה אצלכם בבית, ואולי אתם בכלל לא מכירים את זה. אבל יש בתים, אני מכיר אישית, שבהם ילדים משתמשים בידיים כדי להעביר מסרים לאחים שלהם. ובבתים ההם, יש משפט קבוע של אחד ההורים: "לא מדברים עם הידיים, מדברים עם הפה".
בדרך כלל זה משפט נכון. אבל אתמול הבנתי שאנחנו קצת שוכחים שלפעמים צריך גם לדבר עם הידיים.
ישבתי בשורה השלישית בכנס מקצועי. כיסאות פלסטיק אפורים, מחברות פתוחות, בקבוקי מים חצי ריקים על הרצפה. המרצה השלישית דיברה על פגיעות ועל האומץ של נפגעים לשתף. הקהל הנהן, מישהי לידי סימנה כוכבית ליד משפט במחברת. כשהשיחה הגיעה לפגיעות מיניות, אישה בקצה השורה הרימה יד, לא גבוה מדי, כאילו בודקת אם מותר. המרצה חייכה אליה והזמינה אותה לדבר.
כשתיקון הופך למחסום
היא התחילה לשתף בקול מעט רועד על מקרה קשה שהגיע אליה, נערה שנפגעה. בתוך התיאור של זהות הפוגע השתלבה לה מילה שעלולה לפגוע באוכלוסייה מסוימת. המשפט עוד לא הסתיים וכיסא חרק מאחוריי. גבר נשען קדימה והתנצל שהוא מפריע, אבל העיר שאולי לא מתאים להשתמש במילה כזאת. מישהי מהצד הצטרפה ואמרה שאי אפשר לדבר כך בהרצאה על פגיעות כי זה פוגע. בתוך שניות השיתוף הפך לוויכוח. קולות חצו את החדר, חלק ביקשו לאפשר לה להמשיך, אחרים התעקשו שיש גבול.
המרצה שתקה לרגע ונתנה לדקה הזו לעבור. ואז, בעדינות, לקחה בחזרה את המושכות. היא עצרה את הדיון וביקשה מהאישה להמשיך ולספר מה קרה אחר כך. האישה הרימה אליה מבט, אבל העיניים שלה כבר לא היו אותו דבר. "עזבי", היא אמרה, "לא משנה. כבר לא בא לי לשתף". המשפט הזה נפל בחדר כמו משהו שנשבר.
הגבר שהעיר ניסה להתנצל ולהסביר שלא לכך התכוון, אבל המרצה נשמה עמוק ואמרה משהו שנשאר איתי. יכול להיות שההערה הייתה נכונה, אמרה, אבל ברגע הזה לא היה לה מקום. כשמישהו אוזר אומץ ומוציא משהו מהלב, הוא לא צריך חינוך או תיקון. הוא צריך לדעת שהלב שלו בטוח אצלנו, ושאיתנו הוא יוכל לפתוח אותו גם בפעם הבאה.
הרגע שבו הלב חשוף
ישבתי שם וחשבתי על הילדים שלנו. כמה פעמים הם צועקים משמחה מול משחק מחשב, או רצים אלינו בהתלהבות עם סרטון שהם חייבים להראות. באותם רגעים אנחנו כבר רואים את הסכנות, את הסלידה מהמסכים, את הגבולות שצריך להציב. המשפטים החינוכיים עומדים על קצה הלשון, מוכנים לצאת. אבל באותו רגע הלב שלהם חשוף.
גם אם זה רק משחק, וגם אם זה רק סרטון, בשבילם זה לא רק. זה משהו שהם אהבו, משהו שנגע בהם, שמלהיב אותם, שיצא להם בספונטניות לשתף אותנו. וכשלב נפתח, אפילו קצת, זה רגע עדין. זה נכון בדרמות הגדולות של החיים, וזה נכון גם בדברים הקטנים של היומיום.
לפעמים דווקא אנחנו צריכים לשתוק עם הפה ולדבר עם הידיים. לחבק. כי כשהלב זוכר את תחושת החיבוק, הוא ירגיש עטוף גם אחר כך, כשהמילים יגיעו. ואז הוא יהיה מוכן לשמוע. אולי זה ייראה מוזר, אולי הם יופתעו, אבל במפגש הבא עם הילדים, לפני ההסבר ולפני התיקון, שווה לנסות רגע אחד פשוט של חיבור אמיתי.
אמתי כהנא הוא מנהל תוכן בארגון לוקחים אחריות.
ואווו מדוייק
מרתק וחשוב מאוד שמעתי הרבה על זה ועכשיו הבנתי