הצעיר שהחליט להחיות את השפה הנשכחת ושבר את הרשת

ברשתות חברתיות, מנדי טברסקי שר ביידיש – שפה שרוב הישראלים מכירים רק מהבדיחות של סבא וסבתא. אבל אצלו, המילים הישנות מקבלות קצב חדש ובמה מודרנית. הסרטונים שלו ברשת הופכים ויראליים, ההופעות מלאות, והשפה שנדמתה אבודה חוזרת לחיים. מאחורי כל זה מסתתר סיפור על נער אחד שגורש מהישיבה ומצא ביצירה ביידיש את הדרך לומר לעולם וגם לעצמו מי הוא באמת.

השפה הסודית שכמעט נעלמה

במשך מאות שנים הייתה היידיש שפת היום-יום של יהודי אשכנז, כלי ביטוי לתרבות שלמה – מתיאטרון וספרות, מעיתונות ועד למוזיקה. השואה חיסלה חלק גדול מהעולם הזה, ועם קום המדינה קיבלה היידיש מעמד שולי. באתוס הציוני של "היהודי החדש" היא נחשבה גלותית ומיושנת ובמשך עשורים היא נשמרה בעיקר בקהילות החרדיות והחסידיות. דווקא עכשיו 80 שנה אחרי, הדור הצעיר מתחיל לגלות אותה מחדש – לא כשפה של זיכרון, אלא כחומר גלם חי.

טברסקי (21) לא תכנן להפוך לפנים של היידיש החדשה. כשהיה בן חמש־עשרה הוא גורש מהישיבה בניו ג'רזי, אחרי שנים שבהן התקשה למצוא את מקומו במערכת החינוך החרדית. "פשוט לא הייתי הבחור הכי צדיק", הוא אומר בחיוך, "תמיד היה לי קשה להקשיב לראש ישיבה ולמשגיח. לא הייתי טיפוס של מסגרת".

"אמרו לי, תקשיב, זה לא בשבילך", הוא משחזר, "ופתאום מצאתי את עצמי בחוץ, רק עם המחשבות שלי". מתוך הבדידות הזאת צמחה הכתיבה. "כתבתי כדי לשחרר. זה היה הדרך שלי לדבר עם עצמי. לא חשבתי בכלל שמישהו ישמע את זה".

השיר הראשון

בתקופה הזו הוא נכנס לאולפן בפעם הראשונה. "הקלטתי שיר, סתם בשביל עצמי אבל פתאום התחלתי לקבל המון תגובות. אנשים כתבו לי ‘אף אחד לא כתב ככה אף פעם ביידיש’. זה היה רגע ששינה לי הכול". אחרי השיר ראשון הגיע שיר נוסף, "ראש הישיבה", שנגע בעשרות בחורים שחוו חוויה דומה לזו של מנדי. "זה היה השיר הראשון שהתפוצץ בציבור החרדי", הוא אומר. "הבנתי שאני לא לבד".

ההחלטה להגיע לישראל

למרות שהמוזיקה שלו כבר התחילה להדהד בקהילות חסידיות בארצות הברית, מנדי עדיין לא מצא לעצמו מקום. "הצלחתי עם השירים, אבל לא הצלחתי למצוא ישיבה שתתאים לי", הוא מספר. "באמריקה הכול מאוד קפדני: אסור להשתמש בטלפון גם אם הוא כשר, אסור כמעט הכול. אתה מרגיש שחונקים אותך".

בגיל 17 נולדה אצלו ההחלטה לעבור לארץ. "חשבתי שאני בא לזמן קצר, רק ללמוד קצת, אבל ברוך השם, ממש הסתדר לי. מצאתי את המקום שלי – החברותא, בית הכנסת, החברים".

הפריצה הגדולה

הפריצה הגדולה של מנדי הגיעה כשפגש מנהל אומנותי שהציע לו לחשוב אחרת. "הוא אמר לי שאוכל להגיע להרבה יותר אנשים אם אעשה שירים בעברית או באנגלית", משחזר מנדי. "הסברתי לו שאני פשוט לא יכול – אני אוהב לשיר ביידיש, זו השפה שלי.

"הוא הציע לקחת את היידיש ולעשות ממנה משהו מגניב, משהו שכולם יוכלו להתחבר אליו. כמו ששומעים שירים בספרדית או בצרפתית – גם אם לא מבינים, זה תופס כי זה נשמע טוב".

מנדי אימץ את הרעיון, והתחיל להקליט גרסאות יידיש לשירים מוכרים: "התגובות היו מטורפות, פתאום אנשים שלא מדברים יידיש בכלל כתבו לי שהם רוצים ללמוד את השפה".

הקהל הצביע ברגליים

מה שהתחיל כניסוי קטן הפך במהירות לתופעה. "התחלתי להעלות סרטונים לאינסטגרם ולטיקטוק, ופתאום זה פשוט התפוצץ", מספר מנדי. הקאברים ביידיש הגיעו לעשרות ומאות אלפי צפיות. "אנשים שלא מבינים מילה ביידיש כתבו לי שהשירים נוגעים להם בלב. זה היה משוגע – לראות את התגובות. מישראל, מארצות הברית, מאוסטרליה, מאירופה. כולם התחברו".

עם הזמן, הוא התחיל להגיע גם לקהלים חדשים, רחוקים מאוד מהציבור החרדי שממנו הגיע. "פתאום אנשים חילונים שרו איתי ביידיש, אפילו בלי לדעת מה הם שרים, זה מה שרציתי שיידיש תהיה שפה שמדברים בה גם בלב, לא רק בפה".

בין עשרות אלפי הצפיות הגיעו גם תגובות פחות נעימות "כתבו לי Free Palestine, קללות, אנטישמיות", אבל אלה לא הצליחו לעצור אותו. “דווקא זה גרם לשירים שלי להתפוצץ עוד יותר", הוא אומר. “היו כאלה שראו את התגובות האלה ובאו להגן עליי. זה הפך להיות סוג של שיח, וזה מה שרציתי – שידברו, שירגישו".

המוזיקה משתלמת בעולם השידוכים

בעולם החרדי כמעט אין זמרים רווקים – מי שעולה על במה, עושה זאת לרוב רק אחרי החתונה. אבל טברסקי לא מפחד להיות יוצא מן הכלל. "זה לא מקובל כל כך", הוא מודה. "בדרך כלל רוצים שתתחתן קודם, אבל אני עוד צעיר. זה עוד יגיע".

הפרסום ברשתות הפך אותו לשם מבוקש גם בעולמות השידוכים. "אני מקבל המון הצעות", הוא מסמיק. "אמא שלי כבר בלחץ, אבל אני אומר לה שהכול יקרה בזמן הנכון".

בינתיים, הוא הפך לשיחת היום בסמינרים. "אומרים לי שבנות מדברות עליי בשיעורים", הוא מסביר במבוכה. "זה מוזר, אבל גם קצת מצחיק. אם זה גורם להן לשמוע יידיש – אז אולי זה שווה את זה".

מחייה השפה

מנדי רואה בעצמו לא רק זמר, אלא חוליה בשרשרת של זהות יהודית שנקטעה וחזרה לחיים. "היידיש היא לא רק שפה זו תרבות שלמה – של רגש, של משפחה, של הומור, של כאב. זה משהו שהלך לאיבוד, ואני רק מנסה להחזיר אותה לחיים".

הוא מדבר על זה בלי יומרה ועם חיוך גדול על השפתיים. "אני לא בא ללמד אף אחד יידיש", הוא מדגיש. "אני רק רוצה שאנשים ירגישו משהו כשהם שומעים את זה. אם זה מזיז להם משהו בלב עשיתי את שלי".

בשבילו, המוזיקה היא דרך לחבר בין עולמות: בין העולם החרדי שממנו הגיע לבין צעירים חילונים בתל אביב או בארה"ב, שמוצאים במוזיקה שלו פסקול יהודי חדש. "היידיש נולדה בגלות", הוא אומר, "אבל אולי דווקא כאן, בארץ ישראל, אפשר לתת לה חיים חדשים".

חרדי וכוכב רשת

למרות החשיפה הגדולה והעולם הפתוח שהוא פועל בו, מנדי טברסקי מגדיר את עצמו בראש ובראשונה כחרדי. “נולדתי בציבור החסידי, וזה חלק ממני. גם אם אקצוץ את הפאות חס ושלום, אני עדיין אשאר חסיד. זה בגוף שלי, זה מי שאני".

עבורו, החרדיות היא לא תלבושת או סגנון, אלא חלק מזהות. “אפשר להיות חרדי ולהשתמש באינסטגרם", הוא מסביר בחיוך. “"ה לא מבטל את האמונה שלך. זה פשוט עולם אחר – ואני מנסה להראות שאפשר לחיות בין העולמות האלה בלי לאבד את עצמך".

למרות זאת, הוא משתף, הפרסום ברשתות לא עבר בשקט בציבור שממנו הגיע. “בהתחלה זה היה ממש שלילי, תייגו אותי כדתל"ש, היו כאלה שאמרו שאני מראה את החרדים באור לא טוב, שאני מוציא את הציבור רע. פחדו ממני. אבל ככל שהתבגרתי, הבינו שאני לא בא נגדם אלא מתוכם. היום מזמינים אותי להופיע בחתונות, באירועים, אפילו בישיבות. אנשים רואים שאני פשוט שר את הסיפור שלי".

סוגיית הגיוס

כמו בשירים שלו, גם כשאנחנו משוחחים, מנדי מדבר בפתיחות על מה שרבים בציבור החרדי מעדיפים להימנע מלעסוק בו – סוגיית הגיוס. "אם הייתי ישראלי, הייתי רץ לקרב. אני חושב שהמדינה זה משהו שאנחנו חייבים לשמור עליו" הוא טוען. הוא מבהיר שלא מדובר בהצהרה ריקה. "אם אני אעשה עלייה וזה משהו שאני רוצה לעשות, אני בטוח אעשה צבא".

את המתח בין הציבור החרדי לצבא הוא רואה אחרת ממה שמצטייר בתקשורת. "האנשים שרואים בהפגנות – זה לא באמת כל החרדים, אלה הקיצוניים. כמו שיש ימנים או שמאלנים קיצוניים, גם פה יש. אני מכיר המון חרדים שמשרתים בצה"ל, פשוט לא מדברים על זה. אני מאמין שכולנו באותו צד", הוא אומר. “חרדים, חילונים, דתיים – זה לא 'אנחנו והם’. כולנו עם אחד".