באיראן מתמודדים עם מציאות חדשה. המונים שוטפים את הרחובות, מחאות, הפגנות ואלימות. המשטר האיראני מנסה להתמודד עם הגל החדש, שמשלב בין זעם כלכלי לבין רצון להפיל את המשטר. נכון להיום (ב'), מעל 500 איש נהרגו בהפגנות לפי דיווחים בארה"ב, ומעל 10,000 איש נעצרו.
אך מה הסיכוי של מהפכה זו להצליח? מה מבדל אותה מנסיונות קודמים להפיל את המשטר האיראני? לדברי עודד עילם, חוקר המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, המחאה הנוכחית מסמנת מציאות חדשה שמתרקמת באיראן: "לאחר שנים שבהן הדיכוי נשען על טראומה קולקטיבית וזיכרון של מחאות מדממות, הכלכלה הקורסת והתרסקות דימוי הכוח של המשטר יוצרות סדק תודעתי עמוק".
המשוואה משתנה
עילם מסביר כי למרות הדיכוי, המציאות הנוכחית מציבה בפני המשטר משוואה שטרם הכיר. "איראן אינה רק במצור פוליטי, היא בפשיטת רגל קיומית. עם אינפלציה הנושקת ל-60% ומחסור משווע באנרגיה במדינת נפט, השלטון איבד את הכלים להתמודד עם המשבר. החזרת מנגנון ה'סנפבק' הבינלאומי הידקה את החנק על צוואר הכלכלה, והפכה את המדינה לאי מצורע ומבודד. אפילו בעלות הברית סין ורוסיה עומדות מנגד".
אך חלק ממה שמערער את הסדר הוא הדימוי. הקריסה של ה"פרוקסים" האזוריים של איראן: סוריה, חיזבאללה, חמאס, ועכשיו גם ונצואלה. עילם מסביר כי הדימוי הכל-יכול של המשטר נסדק לאחר המכות שקיבל מישראל וארה"ב.
"המחאות אמנם התפשטו ל-31 מחוזות, אך השתיקה של הרוב היא עדיין הרעש הכי חזק בטהרן. איננו רואים עריקות המוניות של קצינים או דמויות מפתח בממסד הדתי, אין השבתות של ארגונים כמו תעשיית הפטרוכימיה, מרים נהגי אוטובוסים ועוד. המבוגרים עדיין על המרפסת והמפתח ליציבות נותר בידיים שמחזיקות בנשק ובכסף", הוא מסביר.
משמרות המהפכה והצורך בהנהגה
במרכז היציבות עומדים משמרות המהפכה, הנלחמים לא בשם אידיאולוגיה אלא בשם הישרדות כלכלית. "עבור ה-IRGC נפילת המשטר אינה רק אובדן אידיאולוגי, היא פשיטת רגל אישית", כותב עילם, ומדגיש כי ללא הנהגה מאוחדת המחאה עלולה לדעוך שוב. "הבעיה המרכזית של המפגינים היא מה שניתן לכנות 'נהר שפרץ את סכריו'. יש למחאה הזו את העוצמה לשטוף את הכל, אך ללא גדות פוליטיות, ללא הנהגה שתתחום ותכוון את הזרם המים, פשוט מתפזרים במישור, מאבדים את המומנטום שלהם ונספגים בסופו של דבר באדמה הצמאה. ללא הנהגה מאוחדת, המחאה נותרת כאוס יפה אך פגיע".
Shahsavar (Tonekabon):
Huge crowds out. This city was entirely overrun by the people previously, and they have no intention of letting the regime overpower them.
— ✡︎ (@NiohBerg) January 11, 2026
על האפשרות שרזא פהלאווי, המנהיג הגולה, ינהיג את המחאה הוא אומר כי הוא "נתפס כנוסטלגיה אליטיסטית מלוכנית מושחתת שאינה רלוונטית לשכונות העוני. דמויות כמו כוכב הכדורגל עלי קרימי 'מאראדונה האסיאתי', או חאמד איסמעאליון, רופא השיניים הכריזמטי, מחזיקים ב'הון סמלי', אך לא בפיקוד על כוח מזוין. כדי להפיל את המצודה, נדרשת מסה קריטית של מליונים ברחובות לאורך זמן שתגרום לדיכוי להפוך לבלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית".
האסטרטגיה הישראלית: "הצל מאחורי הפרגוד"
בעולם המודיעין, נוכחות בולטת היא לעיתים קרובות נזק, טוען עילם. לדבריו, "ישראל חייבת להפנים כי היא עדיין נתפסת כאויבת בקרב שכבות רחבות באיראן. פעולה פומבית תאפשר למשטר לצבוע את המחאה בצבעי 'קונספירציה ציונית' וללכד מחדש את השורות". במקום זאת, הוא מציע כי ישראל תפעל בצללים, באמצעות מספר אסטרטגיות:
- לוחמת תודעה וסייבר: פגיעה כירורגית במערכות השלטון והזרמת מידע מפליל על שחיתות בכירי המשמרות ישירות לטלפונים של האזרחים.
- עידוד עריקה: יצירת ערוצים חשאיים לדרגי ביניים בממסד, תוך הבטחה לחסינות ביום שאחרי, כדי ליצור סדקים בתוך מנגנוני הביטחון.
- חימוש ובדלנות: מתן תמיכה חשאית וחימוש ממוקד לקבוצות בדלניות בפריפריה – כורדים במערב ובלוצ'ים בדרום-מזרח. זהו מהלך שמאלץ את המשטר לפצל את כוחותיו ולמתוח את קווי האספקה שלו עד לקצה.
- תמיכה טכנולוגית: שימוש בלוויינים וטכנולוגיות סייבר כדי להבטיח אינטרנט רציף למפגינים, גם כשהמשטר מנסה להוריד את השאלטר על המדינה.
על ארה"ב: "טראמפ מראה כוח עצום"
במקביל למחאות של העם האיראני, שחקנית משמעותית במיוחד בסיפור זה היא ארה"ב. ד"ר דן דייקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מעריך כי ארצות הברית נמצאת כיום בעמדה תקיפה אף יותר מתקופת ה-11 בספטמבר 2001, וכי נחישותו של הנשיא טראמפ משנה את מאזן הכוחות הגלובלי, ובעיקר את הלך הרוח באיראן.
לדבריו, "טראמפ מראה כוח עצום, בינלאומי, בכל הרמות. העם האיראני רואה בו את הסוס החזק – לא רק של המזרח התיכון, אלא של העולם". דייקר מדגיש כי הנחישות האמריקאית מעניקה לעם האיראני עידוד ומוטיבציה חסרי תקדים להמשיך בהתקוממות נגד המשטר, חרף המחיר הכבד של אלפי הרוגים בידי כוחות הביטחון.
בהתייחס לשאלה מתי טראמפ עשוי להתערב באופן ישיר, אומר דייקר כי המערב שגה בהערכותיו: "לא הבינו את עומק התמיכה בשאה, את ההתפוררות המהירה של נאמנות כוחות הביטחון, ואת הסדקים באחדות האליטות – שלושת עמודי התווך של המשטר". לדבריו, איראן מתקרבת ל"נקודת שבירה", אך ההתערבות האמריקאית צפויה להיות בעיקר באמצעות סייבר, לוחמה פסיכולוגית וסיוע מאחורי הקלעים, "בלי מגפיים אמריקאיים על הקרקע".
