זה היה לפני כ-5 שנים, במהלך הטיול הגדול שלי למזרח. שמעתי שבאחד האזורים הנידחים ביותר בהודו, ליד הגבול עם בורמה, ישנה קהילה יהודית מיוחדת. לפי מסורת בני הקהילה, הם שייכים לצאצים של שבט מנשה, שבט יהודי שגלה מארץ ישראל לפני כ-2,600 שנה ונדד מזרחה. החלטתי שלא משנה היכן אני נמצא, את חגי תשרי אבלה שם. וכך, אחרי נסיעה של 5 ימים ברכבות, אוטובוסים ומה לא, הגעתי לעיירה סיסיפור, מניפור, שבה נמצא בית הכנסת הגדול ביותר של בני המנשה.
בסיסיפור התארחתי אצל אביהו ודבורה. היה קשה לפספס את הבית שלהם שהיה צבוע בכחול לבן בולט. אביהו ודבורה דיברו אנגלית מצוינת והיה קל לתקשר איתם. אביהו ודבורה היו מבוססים יחסית לבני הקהילה – ביתם היה בנוי מאבן והם יכלו לארח בסלון מטיילים ישראלים מזדמנים שכמוני.
רק למחרת הבנתי עד כמה מסורים בני הקהילה ליהדות. "מחר," הודיע לי אביהו, "נלך לבית הכנסת לסליחות". שבועות עברו עליי בלי שראיתי בית כנסת, שבועות בהם אפשר לספור את כמות הישראלים והיהודים שפגשתי על כף יד אחת. שמחתי מאד, עד שנזכרתי שזה אומר שיהיה עליי לקום באמצע הלילה. לבסוף, התייצבנו בארבע בבוקר בבית הכנסת. להפתעתי הרבה בית הכנסת המקומי, "בית שלום", היה מלא מפה לפה במתפללים משכימי קום.
ראש השנה עבר בנעימים. בני המנשה מתפללים בנוסח ספרדי, אך כמעט כל הניגונים הם דווקא אשכנזיים, עם נגיעות של מקצבים מקומיים. גברים, נשים וילדים הקשיבו בשקט לתפילת החזן. הסידורים הם בעברית עם תעתיק לאותיות באנגלית, מה שאיפשר להם לבטא את התפילה בצורה מדוייקת – פחות או יותר, אך ללא הבנת המשמעות. ובכל זאת, המתפללים נשארו עד סוף התפילות הארוכות, לוקחים חלק בתפילות היום, מתחברים לשאר הקהילות היהודיות שנושאות תפילה לבורא עולם לשנה טובה ומתוקה. התרשמתי במיוחד מהחום האנושי. לאחר התפילות, המתפללים לא עזבו את בית הכנסת עד שהם לחצו ידיים לכל שאר המתפללים.
קהילת בית שלום היא קהילה חזקה. בשבת בבוקר, מורה העבירה לילדים שיעורי עברית בחצר בית הכנסת – בעוד מורה נוספת עמדה עם מקל, מזכירה לילדים שיש גבולות. בצהרי שבת, הקהילה התאספה לסעודה שלישית, שהורכבה בעיקר מסמוסות ומשקאות קלים. בסעודה נערכה תחרות בהכרת ההלכה, והזוכה הגאה קיבל פרס. רמת הידע ההלכתי והיהודי הייתה מרשימה; במהלך השבת ניתנו לא פחות מארבעה שיעורים על אספקטים שונים של היהדות. הכל התנהל באופן חלק. התפילות החלו בזמן, בית הכנסת היה שטוף ונקי, וקריאת פרשת השבוע הייתה מושלמת.
נהניתי מהשהות שם, אבל רציתי לעשות יותר. חבר סיפר לי שהתארח בקהילה נידחת של בני המנשה, שנמצאת מעבר לגבול, בבורמה. הוא תיאר את התשוקה שלהם ללמוד עוד יהדות, ושהם לא מצאו מי שילמד אותם. החלטתי לצאת לבורמה מיד לאחר ראש השנה. אבל היה גם צד שני. היה לי מאד נוח בקהילת סיסיפור. בסיסיפור, ידעתי שאוכל לצום בנוחות בכיפור, אוכל למצוא סוכה כשירה וארבעת המינים בסוכות. מי יודע מה אמצע בקהילה נידחת בבורמה? אבל הרצון לתרום, וכמובן – הסקרנות, גברו עליי, והתחלתי לתכנן את חציית הגבול לבורמה.
