בשדה תעופה בביירות, מוקף באנשי ביטחון חמורי סבר וברחש שיחות בערבית, בני וקסלר מנסה לנשום בשקט. את התפילין שלו הסתיר במזווה בתוך שקית של מזכרות, את כרטיסי האשראי תחב לתוך הנעל, ואת הפחד – הוא קבר עמוק בפנים. שניות מפרידות בינו לבין סכנה אמיתית, ובכל זאת הוא מחייך חיוך גדול ונכנס עמוק לשטח האויב.
וקסלר, חרדי מירושלים, ביקר כבר ב־114 מדינות ברחבי העולם. אבל לא התמונות מהיעדים היפים באירופה או באסיה הפכו אותו לשם מוכר ברשת – אלא דווקא אלה שצולמו בביירות, בבגדאד ובאפגניסטן. פעם אחר פעם הוא מוצא את עצמו ביעדים שרק המחשבה עליהם מעוררת חרדה בקרב רוב הישראלים ומתעד את החיים מעבר לגבול.
בשיחה עם "רגע NEWS" הוא שיתף בחוויות ממעוז חיזבאללה בלבנון, ברגעי האימה בצינוק בסודן ובמסעות בעומק מדינות ערב.
איך הכל התחיל
כמו כל ישראלי צעיר, גם בני וקסלר התחיל בקטן – טיול קצר באירופה, קצת מזרח, כמה חופים בדרום אמריקה. אבל ככל שהוסיף חותמות בדרכון, כך הלך וגדל בו הצורך לאתגר את עצמו, לצאת מהמוכר. "הרגשתי שכבר טיילתי בכל מקום", הוא אומר, "רציתי משהו אחר, משהו שאף אחד לא עושה".
לפני שמונה שנים הוא החליט לטוס לדובאי – לפני שנחתמו הסכמי אברהם והישראלים החלו להציף את הקניונים במקום. "זה היה מפחיד, דובאי נראתה אז כמו יעד אסור. פחדתי לדבר עברית, לא היה אוכל כשר, הרגשתי שאני מסכן את החיים שלי", הוא נזכר. אבל דווקא שם, בלב עיר שנראתה לו עוינת, נדלקה אצלו אש חדשה.
אותו רגע הפך לנקודת מפנה. בעזרת האזרחות הזרה שבידיו הצליח להגיע למקומות שישראלים כמעט ולא דרכו בהם – כוויית, בחריין, עומאן, עיראק, סוריה ולבנון. כל גבול שחצה רק חידד את המשיכה שלו אל המקומות הללו. "זה לא קרה ביום אחד", הוא מדגיש, "אבל אחרי שאתה רואה כל כך הרבה שאתה מטייל בכל כך הרבה מדינות, אתה כבר רוצה לאתגר את עצמך ולהכיר תרבויות שונות – גם את אלה שמפחידות אותך".
יהודי בלב העולם הערבי
ככל שהמסעות הפכו נועזים יותר, גילה וקסלר שגם במקומות שבהם מתגוררים האויבים המרים ביותר של ישראל מסתתרים רגעים של אנושיות פשוטה. "מה שהכי הפתיע אותי", הוא אומר, "זה היחס. אנשים חמים, לבביים. כשהם שמעו שאני יהודי – ברוב המקרים היחס הפך מכובד עוד יותר".
הוא מספר על בגדד, שבה הופתע מהכבוד שקיבל בבתי הקפה ובשווקים, ועל נהג שיעי בביירות שאמר לו בפשטות: "אין לי כלום נגד יהודים, אני אשמח לקחת אותך לכל מקום בעיר". אפילו במדינות המפרץ: סעודיה, בחריין וקטאר הוא מצא סקרנות וכבוד, לא עוינות. "יש ויכוחים פוליטיים, בטח", הוא אומר, "אבל בשורה התחתונה, אנשים שם פשוט רוצים לדעת מי אתה באמת".
ומה שמדהים עוד יותר הוא שלדבריו, האנטישמיות הקשה ביותר שחווה לא הגיעה מהעולם הערבי, אלא דווקא ממערב אירופה. "בפריז, בבלגיה, בהולנד – שם הרגשתי עוינות אמיתית, מבטים קרים, אמירות עוקצניות. בעולם הערבי? כמעט לא. לפעמים אפילו להפך".
עם זאת, הוא מודה שלא בכל מקום הוא מרשה לעצמו לחשוף את זהותו. “ברוב המסעות אני משתדל להצניע את העובדה שאני יהודי", הוא אומר. "לא מסתובב עם סמלים דתיים בחוץ, לא מדבר עברית, ולפעמים אני גם משנה את הסיפור שלי אם שואלים יותר מדי שאלות. זה חלק מהמשחק".
לא הכל ורוד
כאמור, לא כל מפגש מסתיים בחיוך. מאחורי התמונות הצבעוניות והחיוכים במדינות ערב מסתתר גם צד אחר – מסוכן, לא צפוי, לעיתים כמעט קטלני. את זה וקסלר למד על בשרו לא פעם. אחת הפעמים שבהן כמעט מצא את מותו היתה בסודן. "הייתי שם לפני כמה שנים", הוא משחזר. "בסודן אין דלק לאנשים. מגיעה פעם בכמה זמן אספקה לתחנת הדלק ואנשים יכולים לשבת שם ימים שלמים מחכים בתור. עברתי באזור וצילמתי עם הטלפון שלי את האנשים שמחכים וכנראה שצילמתי גם אנשים בעייתיים מאוד, קבוצה של מורדים שהם בעצם מהצבא שמתנגד למשטר. אנשים מאוד אכזריים שיש עליהם סיפורים מזעזעים. אנשים שרצחו אנשים בצורה מאוד ברוטלית. לא ידעתי שהם נמצאים באזור, וכנראה בטעות צילמתי גם אותם".
"הבנתי שהחיים שלי יכולים להיגמר"
תוך דקות, שני גברים עצומים ניגשו אליו, תפסו אותו, וגררו הצידה. "ברגע הזה הבנתי שהחיים שלי יכולים להיגמר כאן", הוא מספר בשקט. בנס, הצליח ליצור קשר עם השגרירות האמריקנית, שהזהירה את שוביו שתשלח כוחות חילוץ למקום והוא שוחרר.
רגע לפני
מי שמסתכל על התמונות והסרטונים של וקסלר מהמסעות עלול לחשוב שהוא חסין מפחד. אבל מאחורי כל תמונה כזו, הוא מדגיש, מסתתר לילה לבן אחד לפחות.
"לפני כל נסיעה כזו אני עושה שיעורי בית", הוא מספר. "מדבר עם מטיילים שהיו שם, בודק כל פרט. אבל אין באמת דרך להתכונן לזה. הפחד שם תמיד. לילות בלי שינה, מתח, לב דופק מהר".
הוא יודע שכל טעות קטנה יכולה להיות גורלית, במיוחד כי הוא יהודי. לכן הוא מקפיד להצניע את זהותו – לא לדבר עברית, לא לשאת סמלים דתיים גלויים, ולפעמים גם להסתיר את התפילין. "כשנכנסתי לאפגניסטן", הוא נזכר, "הכנסתי את התפילין לתוך שקית של חנות מדובאי. אם יעצרו אותי וישאלו מה זה, ידעתי שאומר שזה מזכרת שקניתי ואין לי מושג מה המשמעות של זה". הפחד, מבחינתו, הוא לא סימן חולשה – אלא חלק בלתי נפרד מהמסע: “אם אתה לא מפחד, אתה לא באמת מבין איפה אתה נמצא".
“ראיתי את זה קורה בהילוך איטי"
ביציאה מאפגניסטן, הוא עמד בשדה התעופה כשאנשי הביטחון פתחו את מזוודתו. “ראיתי את זה קורה בהילוך איטי", הוא מספר. "זכרתי שש לי שם שמפו עם כיתוב בעברית, משחת שיניים עם אותיות בעברית, תפילין, סידור. ידעתי שברגע שהם מבינים מי אני – זה נגמר".
ברגע אחד של אינסטינקט, הוא בחר להפוך את הסצנה. "הרמתי את הקול והתחלתי לדבר איתם בהתלהבות – אמרתי להם כמה אני מעריץ את העם האפגני, כמה הם שונים ממה שמספרים עליהם בעולם. הם פשוט נמסו. חיבקו אותי. ובזמן הזה אני סגרתי את המזוודה". הוא מחייך כשהוא נזכר. "ככה יצאתי משם. זו לא חכמה, זה מזל. וגם הרבה אמונה".
היהודי שחדר ללב הדאחייה בביירות
המסע הקיצוני ביותר של בני וקסלר היה ללא ספק בלבנון. עוד לפני שהמריא לשם, הוא הרגיש שמשהו שונה. "פחד התחיל עוד לפני שעליתי למטוס", הוא משחזר. "לא הצלחתי לישון בלילות, הראש לא הפסיק לרוץ. ידעתי שכל טעות קטנה יכולה להיגמר רע מאוד".
הכניסה ללבנון, מדינה שישראל עדיין מוגדרת בה כאויבת, דרשה ממנו תכנון מדוקדק. הוא רכש כרטיס דרך סוכן אמריקאי כדי להסתיר את ה־IP הישראלי, החליף טלפון, הסתיר כל זכר לעברית. את כרטיסי האשראי תחב לנעליים, ואת התפילין עטף בשקית סתמית, בלי כיתוב. "רציתי לעבור מתחת לרדאר", הוא אומר.
כשהגיע לשדה התעופה בביירות, עמד בתור אינסופי של נוסעים ערבים, היחיד עם מראה מערבי. בדרכון שלו הופיע מקום הלידה "באר שבע", פרט שעלול היה להסגיר את זהותו. "הפקיד הסתכל בדרכון, עצר, קרא לממונה עליו. באותו רגע הכול עצר. ידעתי שאני עלול לא לצאת מפה". רק בזכות תושייה מהירה והסבר על עיר אמריקאית בעלת שם זהה, הצליח לעבור את הבדיקה.
"לא האמנתי שאצליח להיכנס"
אבל האתגר האמיתי החל אחרי שנכנס. בלי להתכונן הוא מצא את עצמו לבד במדינת האויב. "כשדרכתי על אדמת לבנון צבטתי את עצמי. לא הכנתי את עצמי עם נהג ומלון, כי לא האמנתי שאצליח להיכנס. אחרי שנכנסתי לקחתי מונית למלון שהיה לא רחוק מהדאחייה".
וקסלר התחבר לצוותי הקבלה במלון ומצא נהג שהסכם לעזור לו להתנייד ברובע. הנהג הבין שוקסלר יהודי, אך לא התנגד לכך: "אין לי כלום נגד יהודים. אשמח לקחת אותך תמורת 70 דולר ליום, כולל לצלם אותך", אמר לו.
בין סקרנות לסכנה
יחד הם נכנסו אל השכונה המזוהה ביותר עם חיזבאללה, רובע הדאחייה בביירות. הרחובות הצפופים, תמונות נסראללה בכל פינה, ודגלי הארגון הצהובים המתנופפים מהמרפסות – הכול הזכיר לו בכל רגע כמה דק הגבול בין סקרנות לסכנה. "זה מקום שאתה הולך בו ונושם פחד", הוא מסביר. “ועדיין, אתה רואה גם שם אנשים פשוטים, משפחות, ילדים משחקים. זה שובר את כל מה שחשבת שאתה יודע".
לבנון ואפגניסטן הם שני המקומות הכי קיצוניים שהיה בהם. "זה היה רגע ש… רגעים שאני מתחרט עליהם באיזשהו מקום. מצד אחד אני מתרגש ושמח שהגשמתי את החלום שלי להיות שם, מצד שני, ככל שהזמן עובר, אני מבין כמה סיכנתי את עצמי באפגניסטן תחת שלטון טליבאן, ובלבנון להיות במקומות מסוכנים מאוד. שמעתי אחרי זה סיפורים שקרו לאנשים שהיו שם. שעצרו אותם והעבירו אותם עינויים. רק אחר כך הבנתי כמה מסוכן וכמה נוראי להיות שם".
כאדם חרדי איך אתה שומר מצליח לשמור מצוות בחו"ל?
"אחד האתגרים המרכזיים הוא אוכל כשר קשה מאוד למצוא, אבל מסתדרים. אני לוקח איתי, מה שאני יכול, אבל חד משמעית אני אוכל פחות. ברור שזה מאתגר מאוד לחיות כיהודי, אבל מצד שני גאווה גדולה שאני יכול להניח תפילין דווקא במקומות האלה ולהתפלל דווקא שם. התחושה של להרגיש יהודי ולהישאר יהודי גם במקומות הכי עוינים היא טובה מאוד".
החלום
אחרי כל מה שראה וחווה, קשה לדמיין מקום שבני וקסלר עוד לא היה בו. ובכל זאת, כשהוא מדבר על העתיד, העיניים שלו שוב נדלקות. "החלום האמיתי שלי הוא להגיע לאיראן ולתימן", הוא אומר בלי היסוס. "וגם צפון קוריאה – מקום שאף אחד כמעט לא יודע מה באמת קורה בו".
בעיניו, המסע לעולם לא נגמר. כל גבול שחצה רק פתח לו שער לעולם רחב יותר, אנושי יותר. "אם יש משהו שלמדתי מכל זה", הוא אומר, "זה שאי אפשר להבין עמים דרך חדשות. צריך להרגיש את הרחוב, לשמוע את האנשים, לשתות איתם קפה".
לסיום – אם היית יכול להזמין את הישראלים למדינה ערבית אחת, איזו מדינה זו הייתה?
"אני חושב שאם היה שלום עם לבנון זו הייתה מדינה שישראלים היו מאוד מאוד נהנים לנסוע אליה, זו מדינה יפייפייה לטייל בה. גם עיראק, היא מדינה מדהימה שהלוואי ויהיה איתה שלום. כל האזור הזה מאוד מאוד יפה לטיולים", הוא מסכם.
אדיוט