עם עשרות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, דיאנה רחמני כבר הפכה לדמות מוכרת בזכות סרטוני הבישול הוויראליים שלה. בריאיון ל"רגע NEWS" היא מספרת את סיפור החיים המסעיר שחוותה. מזיכרונות הילדות בטהרן, דרך הבריחה הדרמטית מאיראן ועד העשייה הענפה שלה למען המדינה – ולא שוכחת להזכיר לנו שהחיים בישראל הם נס יומיומי, כזה שאסור לקחת כמובן מאליו.
המטבח הוא מרכז הבית
כשנכנסים לבית של דיאנה, ריח של תבשיל חם שמתבשל על הגז ממלא מיד את החלל ועוטף את החושים. כבר במבט ראשון ברור שהמטבח הוא מרכז הבית – הכול סובב סביב האירוח, סביב האנשים וסביב האוכל. על השיש מונחים כלי בישול מוזהבים שמתייבשים אחרי שנוקו ומעידים שהיא אוהבת להגיש את האוכל שלה לא רק טעים – אלא גם יפה.
דיאנה מקבלת את פניי בחיוך ובחום – וישר מציעה לי לשתות קפה עם טוויסט משדרג: כפית קטנה של קינמון. לצד הקפה, היא מוציאה מהמקרר עוגת וניל-עוגיות קרירה מעשה ידיה, כזו שלא הייתה מביישת שום פטיסרי צרפתי מקצועי. רגע לפני שמתחיל הראיון שצולם שבוע לפני חג הפורים, היא כבר משתפת אותי באחד הזכרונות שלה מטהרן, כשלמדה בבית הספר היהודי. "בחג הפורים היו מכינים לבנות כתרים כאילו כמו אסתר המלכה".
"אני זוכרת את הציורים שהיו נותנים לנו לצבוע. של אסתר ומרדכי. והיו גם הצגות על החג", היא נזכרת וברק של התרגשות נדלק בעיניה. עם ההתרגשות הזאת, אנחנו מתחילות את הריאיון.
הילדות באיראן
היא נולדה באיראן למשפחה בת שישה ילדים בבית מסורתי-דתי. "שמרנו על הזהות היהודית שלנו", היא מספרת. "לא התערבבנו יותר מדי עם המוסלמים – אבל רובם אהבו אותנו. הייתה הרמוניה, היה כיף ביחד".
בשכונה שבה גדלה חיו זה לצד זה יהודים, מוסלמים, זרתוסטרים (בני דת זרתוסטרה – דת פרסית עתיקה), ארמנים ורוסים. "זו הייתה מדינה שקיבלה את כולם וכולם היו ביחד".
בכל ליל סדר שדיאנה חגגה באיראן, כשנאמר המשפט "בשנה הבאה בירושלים הבנויה", היא הייתה מדמיינת את ירושלים ואת הכותל. "כל הזמן רצינו לעלות לארץ. בכל שנה אבא שלי היה אומר השנה אנחנו נעלה", היא נזכרת.
סיפור האהבה מטהרן
את צביקה, מי שיהפוך לבעלה, הכירה עוד כנערה. דיאנה הייתה החברה הכי טובה של אחותו, ואחותה של דיאנה נישאה לדודו. "הייתי בת בית אצלם. אוכלים באותו שולחן, ישנים יחד על שמיכות בחדר אחד".
אחרי שנולד לאחותה בן זכר, התבקשה דיאנה לעדכן את בני המשפחה – וגם את צביקה. "אמרתי לו שיש לי בשורה טובה, שלואיז ילדה. הוא שמח, ואז לפני שנפרדנו הוא עצר אותי ואמר: ‘אני רוצה להגיד לך משהו – את מוצאת חן בעיניי ואני מאוד אוהב אותך'".
באיראן לא היה נהוג לצאת לדייטים, אז היא וצביקה שמרו על קשר טלפוני שנמשך ארבע שנים. כשהגיעה לגיל 18, צביקה ביקש מאביה את ידה. באותם ימים הוא שירת בצבא השאה, אך בתוך זמן קצר מצא את עצמו תחת שלטון חומייני. כשהחנות של אביו נשרפה בפרעות אנטישמיות, הוא שוחרר מהצבא כדי לשקם את ההריסות. משם החל מסלול הבריחה של משפחותיהם לישראל.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
ההחלטה האמיצה
עם עליית חומייני לשלטון, פרצה מלחמת איראן–עיראק, ושדה התעופה של טהרן נסגר. כשהוא נפתח מחדש – נאסר על יהודים לצאת מהמדינה.
"לא ציפינו לזה. הרגשנו שזה לא המקום שלנו כבר. המראות של השואה של יהודי אירופה עברו לנו מול העיניים", היא מספרת. "ידענו שאם אנחנו בורחים – נצטרך מישהו שאפשר לבטוח בו".
אחת האחיות של דיאנה כבר עלתה לישראל והמשפחה דיברה איתה מרחוק. "היא התקשרה אלינו דרך מדינה שלישית, שלא יבינו שזה מישראל, סיפרנו לה את המצב". האחות פנתה אל הסוכנות היהודית ומספר חודשים אחרי זה – המשפחה קיבלה דפיקה בדלת.
"הגיע אדם שאמר שהוא בא דרך הסוכנות היהודית. אבא שלי חשב פעמיים, בן אדם מוסלמי הדוק יושב בבית שלו ואומר שהוא בא להבריח אותנו. אמרנו לו שאנחנו אוהבים את איראן ולא רוצים לצאת, אבל האיש שהגיע הבין שאנחנו מפחדים. הוא הבטיח שבאותו יום בשעה חמש יתקשרו אלינו ויסבירו לנו הכל – ובאמת, בשעה חמש התקשרו אלינו מהסוכנות היהודית ואישרו שהאדם הזה בא לעזור לנו לברוח".
הבריחה הגדולה
הם הגיעו לגבול בין איראן לטורקיה. משם הבריחו אותם דרך כורדיסטן. "כשיצאנו לדרך, היינו 12 ימים ולילות בהרים. בלילות היינו על סוסים, היינו נעים, ובבוקר נחים".
כשהגיעו לטורקיה הביאו אותם למחנה פליטים, שם שהו משפחות רבות של יהודים שחיכו לעלות ארצה. אחרי שלושה חודשים נדמה היה שהגיעה הישועה – אך ברגע האחרון הודיעו להם שהם מיועדים להחזרה לאיראן.
"הוחזרנו למקום שבו נתפסנו ושם חיכו החיילים עם הרובה שלהם. הם הרביצו לנו וניסו להכניס אותנו למכונית שלהם. בסוף, אחרי מאבק ממושך, בגלל שהתחיל להחשיך והם פחדו מהכורדים – הוחזרנו למחנה הפליטים. בנס שלושה חודשים אחרי זה, חצי שנה מאז שיצאנו מטהרן – קיבלנו אישור עלייה לישראל".
את זוכרת את הרגע שבו דרכת לראשונה על אדמת ישראל?
"בטח!", היא אומרת ומתחילה לדמוע. "40 שנה, אני בארץ, עדיין אני מתרגשת כשאני הולכת ברחובות. זה כל כך לא מובן מאליו שאני כאן".
"אני לא אשכח את הרגע שירדנו מהמטוס, ואני נושמת את האוויר הצח, ואני אומרת, זהו, הגענו למקום, כי אימא שלי כל פעם אמרה 'עד שאני לא אהיה אגיע לישראל – אני לא אאמין'. ברגע שירדנו, זו הייתה הרגשה באמת עילאית. את רואה את האדמה, מנשקת אותה, ואת אומרת, תודה לאל. שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. זה הרגע שחיכינו לו, חיכינו לו כל כך הרבה זמן, שישה חודשים של סבל. סבל. ואנחנו כאן".
"היד הפרסית"
את האהבה שלה במטבח קיבלה בירושה מאמה. "באיראן הייתי הסו-שף של אמא שלי. אני שטפתי את הכלים והיא הכינה את האוכל. תמיד הסתכלתי על הידיים שלה והתאהבתי בעשייה שלה".
ברגע שאמה נאלצה לעבור ניתוח, דיאנה הבינה שמוטלת עליה אחריות. "אמא שלי עזבה את המטבח והלכה ואני הסתכלתי ימינה ושמאלה. אמרתי לעצמי: 'זה את עכשיו צריכה להכין'. התחלתי בראש לעשות את כל הדברים של אימא שלי. אבא שלי עף על זה, ואחי עף על זה עוד יותר".
כשהגיעה לארץ, המשיכה להכין את האוכל הפרסי. ואז הגיעה לעונה השישית של מאסטר שף. "כל דבר שהכנתי, שאפילו לא היה פרסי, אמרו – היד הפרסית שלך בפנים", היא נזכרת. כשיצאה מהתוכנית, אנשים לא הפסיקו לבקש מתכונים והיא התחילה להעביר סדנאות בישול אצלה בבית.
הסדנאות של דיאנה לא מתמקדות רק בלימוד המטבח הפרסי, אלא גם בשימור המורשת והתרבות העשירה. על השולחן נפרשת תמיד המפה המיוחדת שהביאה איתה מאיראן – פריט שמעורר התרגשות עמוקה. "הרבה אנשים שנכנסים, פתאום רואים את המפה ומתחילים לבכות. נזכרים בבית של סבתא וסבא שלהם או בבית של ההורים כי זו מפה מאוד עתיקה".
"כולם ילדים שלי"
אחר כך החלה דיאנה להעלות גם סרטוני בישול לרשתות – והם התפוצצו והפכו ויראליים. "איפה שאני הולכת, זה כבר לא אומרים דיאנה, אומרים לי ג'ונם, מה שלומך? ג'ונם, איך את מרגישה? זה נהיה כבר הסמל שלי".
חוץ מהמטבח ומהעשייה סביב האוכל, דיאנה מנצלת את הידע שלה בפרסית כדי להסביר לבני העם האיראני על מה שקורה בישראל. "ב-7 באוקטובר הייתי בדיכאון מאוד עמוק, ורק בכיתי. לא הייתי יכולה להרים את עצמי. הלכתי לעבודה כמו מתה. הרבה שאלו אותי אם יש לי ילד בצבא. לא היה לי ילד בצבא, אבל כל החיילים הם ילדים שלי. כל אלה שנהרגו הם ילדים שלי", היא מספרת. "הרגשתי שלקחו ממני חלק, ואני בוכה את הנשמה שלי ולא מוצאת נחמה בשום דבר, עד שהחלטתי לעשות הסברה כי הרבה לא ידעו מה קרה ב-7 באוקטובר".
"עמדתי מול המצלמה והוצאתי את כל מה שהייתי צריכה להגיד על ההרג שעשו, על הילדים ששרפו אותם, על האישה בהיריון שהוציאו את הילד מהבטן שלה. ואני מספרת על זה ובוכה. קיבלתי תגובות מאוד טובות. המון אנשים כתבו שלא ידעו את זה. אפילו אנשים מישראל לא ידעו את הדברים האלה. המון גם גינו אותי, המון אמרו לי 'את משקרת', אבל לא אכפת לי. אני אמרתי את שלי – ואיפה שאני הולכת אני אומרת".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
האישה עם המספר על היד
את סיפורה האישי תיעדה בספר שכתבה יחד עם הסופרת הפרסייה פרי סני: "הבריחה מטהרן". גם בהרצאות שהיא מעבירה ברחבי הארץ היא פורשת את סיפור העלייה שלה לפרטי פרטים ומדגישה עד כמה החיים בישראל אינם מובנים מאליהם.
"עשיתי הרצאה בדיור מוגן בירושלים", היא משתפת. "בסוף ההרצאה ניגשת אליי אישה, נותנת לי יד, מחבקת אותי ובוכה. היא אמרה לי תודה שאני קיימת ותודה שאני מעבירה את ההרצאה הזאת שכולם ידעו שאין כמו ישראל. אחרי שנייה אני קולטת שיש לה מספר על היד. התרגשתי ברמות".
פורים באיראן
אזרחי ישראל מציינים השנה את חג הפורים במקלטים, בעקבות המתקפה המשותפת שהובילו ישראל וארצות הברית נגד משטר האיתוללות באיראן שזכתה לשם "שאגת הארי".
איך חוגגים את פורים באיראן?
"הרבה יהודים נסעו לקבר של אסתר ומרדכי. הייתי שם גם כשהייתי קטנה זה מאוד מרגש", היא נזכרת.
"בניגוד לישראל, באיראן לא מחלקים משלוחי מנות של שוקולדים וחטיפים. שם נהגנו להביא זה לזה חלבה פרסית, ובכל שנה מברכים עליה לעילוי נשמותיהם של אסתר ומרדכי".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
התקווה להתאחד
דיאנה לא מפסיקה לחלום על שותפות בין העם האיראני לעם ישראל. "יותר מ-90% איראנים אוהבי ישראל, אוהבים אותנו. זה המשטר הרע שלהם שלא רוצה אותנו", היא מסבירה.
"אני חושבת שהמצב צריך להשתנות כדי ששני עמים שהיו כל כך קרובים אחד לשנים – עוד פעם יתאחדו".
בקרוב יחול חג הנורוז – ראש השנה וחג האביב הפרסי. דיאנה מנביטה קטניות כסימן להתחדשות, סמל החג. "אני מקווה שעוד השנה יהיה לנו נורוז הכי הכי שמח שיש, ובעזרת השם נוכל להיות עם החברים שלנו, עם האיראנים שבאיראן".
