מותו של 'התליין': מה יקרה באיראן כעת?

השניים נהרגו שלשום, כזכור, בהתרסקות מסוק במחוז הצפוני ביותר של המדינה, סמוך לגבול עם אזרבייז'אן – בה ביקרו באותו הבוקר. תנאי מזג האוויר הקשים באזור עיכבו ביממה את ההבנה אודות גורלו של הנשיא; יחד עמם, נהרגו שני מושלי מחוזות ועוד חמישה אנשי צוות ואנשי אבטחה. כרגע, נראה שמקור התאונה בטעויות אנוש ותנאי מז"א קשים, ולא בפעולה מכוונת.

אין אבלים רבים על מותו של ראיסי, לא באיראן ולא מחוצה לה. הנשיא, שנודע בכינוי 'התליין מטהרן' (עקב השתתפותו בפורום המשפטי שהוציא להורג אלפי מתנגדי משטר בשנות ה-80), היה ידוע בגישתו השמרנית, הניצית והאגרסיבית – ובהיותו 'אומר הן' של המנהיג העליון, עלי ח'מינאי. ח'מינאי בן ה-85 הוא האחראי הראשי להרס הרב שנוצר בכל מדינה בה התערבה איראן, מעיראק ועד לתימן, ובעיקר בסוריה ולבנון – ובהתאם לכך, הגישה האיראנית במזרח התיכון לא צפויה להשתנות בטווח הקצר. ע"פ עיקרי התחזיות, היה ראיסי אמור להישאר בתפקיד הנשיא עד לשנת 2029 (8 שנות כהונה), או עד למותו של ח'מינאי – ואז להחליף אותו כמנהיג עליון, בעוד עבד-אליאהן הופך לנשיא. מותם של השניים יצר ריק וחלל ברשימת 'יורשי העצר', דבר שללא ספק ייצור אי-יציבות פוליטית באיראן.

אך מי ימלא את החלל? כרגע משמש סגן הנשיא מחמד מח'בר, כנשיא בפועל למשך חודש – עד הבחירות שיתחוללו ב-28 ביוני. סביר שבבחירות יתמודד עלי לריג'אני, מנהיג המחנה הפוליטי המתון, אם לא ייפסל מריצה ע"י חמינאי כמו ב-2021; בנוסף סביר לראות את מועמדותו של מוחמד קליבאף, יו"ר הפרלמנט ומנהיג המחנה השמרני. שם בולט שעלה כנגד ראיסי בשאלת ירושת המנהיג העליון, וכעת עולה בשאלת הנשיא החדש, הוא מוג'תבא חמינאי – בנו של המנהיג העליון הנוכחי, הנחשב לקיצוני מאוד בדעותיו. מוג'תבא ינקוט כנראה בגישה אגרסיבית אף יותר כלפי ישראל וארה"ב, תוך חיזוק משמרות המהפכה וקידומו של 'כוח קודס', ואולי גם חתירה לעבר נשק גרעיני.

מנקודת המבט של ישראל, מוג'תבא מהווה חדשות רעות מאוד, אך ייתכן ובטווח הארוך ניתן להיות דווקא אופטימיים. באיראן ניכרים ניצני קרע פנימי משמעותי, כאשר חלק משמעותי מהאוכלוסייה מאס בשלטון המהפכני השולט מאז 1979 – דבר הניכר בהפגנות ומחאות מסיביות, כפי שבא לידי ביטוי ב'מחאת הרעלה' לפני שנתיים. עליית גורם קיצוני כגון מוג'תבא לשלטון, תוביל כנראה לריאקציה משמעותית וקרע קשה אף יותר – דבר שעשוי לבשר את סופה של המהפכה האסלאמית, או לכל הפחות להכריח את איראן להתמקד יותר בענייני פנים, ופחות בענייני חוץ.