ב־1967, ימים ספורים לפני שישראל פתחה במלחמת ששת הימים, הודיע נשיא צרפת שארל דה גול על אמברגו נשק. בעקבותו, הוקפא משלוח של 50 מטוסי מיראז' 5 שנבנו עבור חיל האוויר הישראלי. המטוסים נותרו בצרפת, אבל בתעשייה האווירית לא חיכו. במקום זאת, הם פשוט החליטו לייצר את המטוס בעצמם.
כך עשינו את זה
למבצע נרתם מרסל דאסו, בעל החברה שייצרה את המיראז'. יהודי וניצול שואה, שסלד מהחלטת דה־גול. הוא לא רק התיר גישה לשרטוטים, אלא אפילו ערך בעצמו סיור לילי סודי לאנשי התעשייה האווירית: אל שווימר, שלום אריאב ומשה קרת, בתוך קווי הייצור של המטוס.
אבל הסיפור לא נגמר כאן. את העבודה האמיתית עשה מהנדס שווייצרי בשם אלפרד פראונקנכט, שהיה בכיר בחברת המנועים "סנקמה". הוא הבריח לישראל כ-10 טונות של מסמכים סודים: שרטוטים, מפרטים, תרשימי חיווט ומידע קריטי על המנוע של המיראז.
כדי לעקוף את האמברגו, תויגו המשלוחים לישראל כ"חלפים אזרחיים", וציוד שהגיע מהמפעלים בצרפת ובשווייץ נשלח בארגזים מפורקים, במסלולים עקיפים, כשהכול מתוזמר בשיתוף סוחרי נשק אירופים.
במקביל, בתעשייה האווירית הקימו את פרויקט ״אגף להב״. שם קוד לייצור המטוס הסודי. תוך שלוש שנים טס אב־הטיפוס של "הנשר", שהיה למעשה מיראז' 5 בתחפושת ישראלית.
הנשר: העתק גאוני של המיראז
במובנים רבים היה הנשר העתק כמעט מדויק של המיראז, אך כלל מספר שיפורים: מערכות אלקטרוניות ישראליות, מושב מפלט חדש, מיכל דלק נוסף להארכת הטווח, ויכולת לשאת חימוש מתקדם.
צפו במטוס הנשר:
במלחמת יום הכיפורים הפך הנשר לאחד מסוסי העבודה של חיל האוויר: המטוס רשם 111 הפלות של מטוסי אויב, לעומת אובדן של 5 בלבד – נתון יוצא דופן בכל קנה מידה. הוא שירת בארבע טייסות והפלתו הראשונה נרשמה בינואר 1973, כשיירט שני מיגים סוריים.
בסך הכול נבנו 61 מטוסי נשר, מתוכם 10 דו־מושביים. בשנים 1978–1982 נמכרו 39 מהם לחיל האוויר הארגנטינאי תחת השם Dagger, והשתתפו בקרבות מלחמת פוקלנד. המטוסים שנותרו שודרגו לגרסה משופרת בשם Finger.
ואז הגיע הכפיר – הגרסה המשופרת של הנשר
ה"כפיר" נולד מתוך צורך לעצמאות אווירית מלאה. בעוד שה"נשר" התבסס כמעט לחלוטין על שלדת המיראז, הכפיר כבר שילב בין תכנון אווירודינמי צרפתי, הנדסה ישראלית ומנוע אמריקאי מדגם J79. גרסת הניסוי הראשונה טסה כבר באוקטובר 1970, והגרסה המבצעית הראשונה, כפיר C-1 (שכונתה גם "כפיר גדרות"), נכנסה לשירות ב־1975.
הכפיר הגיע למהירות מרבית של פי 2 ממהירות הקול, הוא כלל תשע נקודות תלייה לחימוש, והציג שיפורים משמעותיים ביכולת התמרון בזכות תוספת של כנפוני קאנארד קדמיים וכנף עם "שן מסור". גרסת C-2 שיפרה עוד את ביצועי ההמראה והתמרון בגובה נמוך. בהמשך פותחו גם דגמים מתקדמים יותר, כמו הכפיר C-7 והגרסאות ליצוא.
למרות יתרונותיו, הכפיר נחשב לנחות יחסית מול מטוסי הדור הרביעי (כמו F-16), אך שירת בהצלחה בטייסות חיל האוויר עד סוף שנות ה־80. בהמשך נמכר למדינות רבות: סרי לנקה, קולומביה, אקוודור ואף הוחכר לצי ולמארינס האמריקאי.
צפו בכפיר הוקלומביאני:
ומה היום?
כיום הכפיר כבר אינו ממריא מבסיסי חיל האוויר, אבל הוא עדיין פעיל ברחבי העולם. ביוני 2021, למשל, חתמה סרי לנקה על עסקה להשבחת צי מטוסי הכפיר שלה, כך שימשיכו לטוס עד אמצע שנות ה־30 של המאה ה־21.
מעניין ממש