המסמך עוסק באיזון העדין בין הצורך להתמודד ביעילות עם מצבי חירום כגון מלחמות, אסונות טבע, אירועי טרור ומגפות, לבין החובה לשמור על פרטיות האזרחים.
הרשות מזהירה כי במצבי חירום עלולות להתעורר מחלוקות משמעותיות בנוגע למידת הפגיעה בפרטיות הנדרשת. זאת, לאור הניסיון ממגפת הקורונה, שבה התעוררו שאלות כבדות משקל סביב השימוש באמצעים טכנולוגיים למעקב אחר חולים.
המסמך מדגיש את עיקרון ההסכמה, וקובע כי גם בעת חירום, ברירת המחדל היא שפגיעה בפרטיות חייבת להתבסס על הסכמת האדם או על הסמכה מפורשת בדין. עם זאת, הרשות מכירה בכך שבנסיבות מסוימות עשוי להתעורר קושי לקבל הסכמה, ובמקרים אלו יש לבחון את הצורך המהותי ואת האפשרות להחיל הגנות מכוח החוק.
בנוגע לחובת היידוע, המסמך מבהיר כי גם אם לא ניתן לקיימה במועד, יש לעשות זאת במועד מאוחר יותר ובהזדמנות הראשונה האפשרית. הרשות מדגישה את הצורך בהערכה זהירה של המידע האישי הנדרש למטרת ההתמודדות עם החירום, ומציעה לבצע בחינה תקופתית של הצורך במידע זה.
המסמך מתייחס גם לסוגיית המידע על אודות נפטרים, וקורא לרגישות בהחלטות הנוגעות לגישת בני משפחה למידע אישי במכשירים דיגיטליים של הנפטר.
בהיבט אבטחת המידע, הרשות מזהירה מפני עלייה אפשרית בתקיפות סייבר בעת חירום, וקוראת להקפדה יתרה על יישום תקנות אבטחת המידע.
לסיכום, הרשות קוראת לכל הגורמים המעורבים להקפיד על עקרונות המידתיות וצמידות המטרה, ומדגישה כי שימוש באמצעים הפוגעים בפרטיות בעת חירום אינו מהווה הכרה במידתיותם בעת שגרה. המסמך מסכם כי יש לנקוט באמצעים אלו במשורה ורק כאשר הדבר הכרחי, תוך הקפדה על הפסקת השימוש בהם עם החזרה לשגרה.
