בעוד קצת פחות משנה, תשמע שריקת הפתיחה של האירוע אליו חיכו אוהדי הכדורגל יותר מכל. ארבע שנים (שלוש וחצי ליתר דיוק) של ציפייה יגיעו סוף סוף לסיומן עם תחילתו של גביע העולם 2026.
לא סתם אין ספור אוהדים ברחבי העולם יחכו לכך. המונדיאל הוא חגיגת כדורגל ענקית, התואר הנחשב ביותר שיש ומפגש תרבויות צבעוני. זו הבמה עליה נוצצים הכוכבים הגדולים, מתגלים שחקני העתיד ומתרחשים רגעים בלתי נשכחים. אלא, שגם החוויה חסרת הגבולות וחוצת היבשות הזו, נתונה בתוך איזו שהיא מסגרת מעט 'מצמצמת'.
פה זה לא אירופה
עוד מאז היווסדותו של 'המשחק היפה' כספורט מקצועני, רמת המשחק הגבוהה ביותר, אולי למעט כמה חריגות בודדות, הייתה באירופה. היבשת הישנה ביססה את עצמה עם השנים כזירה המרכזית של המשחק. שם נמצאים המועדונים הגדולים והמפעלים הבכירים בהם כל ילד חולם לשחק וכמובן, הכסף הגדול.
גם אם ברמת הנבחרות ישנה תחרות מסוימת, בעיקר מכיוון הדרום אמריקאי, בכל הקשור למועדונים, הכדורגל האירופאי מוביל בענק. במונדיאל האחרון שנערך בקטאר שתי נבחרות מתוך ארבע ששיחקו בחצי הגמר היו לא אירופאיות: ארגנטינה ומרוקו. בשתי הנבחרות האלו, מעטים היו שחקני הסגל ששיחקו מחוץ לאירופה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשחקנים שהיו בהרכב הפותח.
חשוב להדגיש. מבחינה מקצועית או שיווקית, ככל הנראה שכלל לא מדובר בבעיה. עבור הצופה הרנדומלי ברחבי העולם, נוח מאוד להמשיך לצפות בברצלונה, ריאל מדריד או באיירן מינכן בליגת האלופות. הספורט עצמו חיי עם התופעה הזו בשלום והכדורגל האירופאי ממשיך לשגשג ולגרוף רווחים.
מי שעבורו המציאות הזו עלולה להיות בעייתית הוא המועדון המצרי, היפני או אפילו הברזילאי. דווקא בתקופה בה אירופה מלאה בשחקנים מכל רחבי העולם, עבור קבוצה מקומית מיבשת אחרת כמעט בלתי אפשרי להציג את עצמה על הבימה הבין לאומית. גם תקציבים גבוהים או שחקנים מפוארים יתקשו להפנות תשומת לב אמיתית לליגה מסוימת מעבר לים. כך נוצרת לה תקרת זכוכית מסוימת, כזו שנראית בלתי עבירה עבור המועדונים ואוהדיהם.
אמנם האוהדים המקומיים, בדגש על אלו הדרום אמריקאיים, אוהבים יותר מכל את הכדורגל המקומי. אך גם הם מודעים לרמה העדיפה של זה האירופאי וכשמדובר במדי הנבחרת הלאומית, הם יעדיפו להיות מיוצגים על ידי שחקנים המשחקים ברמות הגבוהות ביותר.
לשבור את התקרה
בדיוק כאן נכנס לתמונה מונדיאל המועדונים. גביע העולם החדש של פיפ"א הוא ממש לא מפעל מושלם. הוא מטיל עומס נוסף על שחקנים שעוברים בכל מקרה עונה ארוכה ומתישה ומרגיש שהוא נוצר בעיקר כדי להכניס עוד כמה מיליונים לכיס של התאחדות הכדורגל העולמית. אם נשלב את כל אלו יחד עם מזג האוויר הלוהט וסופות הברקים שפוקדות את האצטדיונים פעם בכמה משחקים, נקבל חוויה שלא בדיוק מצדיקה את הרעש והצלצולים.
אם יש לטורניר החדשני סיכוי כלשהו לכבוש את לב האוהדים, הוא יתנקז כולו סביב הנקודה הזו. פעם בארבע שנים למועדונים ברחבי העולם תהיה אפשרות לעשות 'יישור קו'. הזדמנות להוכיח את עצמם מול יריבות מהטופ של הטופ והכי חשוב – להטביע את שמן בזיכרון האוהדים מרחבי העולם בדרך אולי לשבירת תקרת הזכוכית.
נכון, כבר בגרסה הראשונית שמולנו אנו רואים כמה הישגים מפתיעים מקבוצות מרחבי העולם, בעיקר מצד הברזילאיות. ובכל זאת, קשה לומר שמדובר במוצר המוגמר. לטעמי, ייקחו כמה וכמה טורנירים כאלו עד שהשינוי יחדור פנימה באמת והאוהד הממוצע יבדוק להנאתו מי זכתה באליפות בסעודיה או בברזיל.
בגביע העולם למועדונים החדש ישנם כאמור, לא מעט חסרונות. נותר רק לקוות שעם הזמן נצליח אנו, האוהדים, להרוויח ממנו משהו חדש ומרענן.
