כשמשפחתו של הלוחם איתי קיבלה את הטלפון שגרם ללב שלהם להישבר, הם לא יכלו לדמיין את המסע שיעברו. אחרי שנפצע אנושות מקריסת מבנה ממולכד, הובהל לבית החולים ושהה כמה חודשים מחובר לשלל צינורות. איתי סיים את תקופת השיקום שלו והלך בראש מורם מחוץ לדלתות המחלקה. למרות הכל, הוא לא מתחרט לרגע.
"היו ימים שלא ידענו אם הוא יחיה או לא"
"בנך יקירך איתי נפצע אנושות בעזה", זה הטלפון שלילך, אימו של איתי קיבלה אחרי פציעתו. לוחמי הסיירת נכנסו לסרוק מבנה בן שלוש קומות בעזה, אך המבנה היה ממולכד וקרס בפיצוץ עז. ארבעה לוחמים נהרגו, שבעה נפצעו – חמישה מהם קשה.
איתי הובהל לבית החולים כשהוא במצב אנוש, מחובר לצינורות, נטול שליטה, והמאבק להישרדות התחיל. אימו של איתי לא ויתרה, גם כשנאלצה להתמודד עם הפחד והכאב. "היו ימים שלא ידענו אם הוא יחיה או לא", סיפרה האם, שמתארת את הלילות הארוכים ליד מיטת בנה, נלחמת על כל נשימה שלו.
"זה אפילו לא בידיים של הרופאים"
חמישה וחצי חודשים חלפו ואיתי לא מדבר, לא בולע ולא מצליח להחזיק את הראש. "הוא יושב והראש שלו נשמט", היא נזכרת. גם הניתוח, שהפיח בה תקווה, הסתבך. מצבו התדרדר. "דברים שהוא עשה לפני כמו לסמן עם היד, הוא הפסיק", משחזרת לילך.
אחרי רגעים של יאוש וכאב, לילך מספרת שהיא פנתה בתפילה לשמיים. "אני משחררת", אמרה בליבה. "זה אתה, וזהו. זה לא ידיים שלי וזה אפילו לא בידיים של הרופאים". חודש אחרי הניתוח קורה נס. איתי באמצע הפיזותרפיה אומר לאחות שהיא מכאיבה לו. אחרי שלא הוציא מילה למעלה מחצי שנה איתי פוצה את הפה.
"אני אוהב שקשה. כשקשה זה טוב"
"אני מקבלת שיחה מדרור, בעלי, 'הוא התחיל לדבר, לילך, ואני לא האמנתי לו בהתחלה", אומרת לילך. לאט לאט איתי משתקם. הוא נאלץ להילחם על כל תנועה, ללמוד לדבר מחדש ולהחזיר את הגוף לפעילות. למרות כל הקשיים, איתי לא ויתר – "אני אוהב שקשה. כשקשה זה טוב", הוא אומר בגאווה.
לאחר חודשים של עבודה קשה, איתי סיים את האשפוז והמשיך לשיקום יומי. היום הוא כבר מדבר ברצף של משפטים ומתקדם בכל יום בדרך להחלמה. שנשאל האם הוא מתחרט שיצא מהרגילה? הוא משיב: "לא, להפך, אני שמח
שנכנסתי. אני לא מתחרט".
"תמיד האמנתי, עכשיו יותר"
כשאיתי סוף סוף גזר את הצמיד שסימן את תקופת האשפוז, התחושה הייתה של לידה מחדש. "זה דומה", הוא אומר, "אני לא יודע איך נולדים מחדש, אבל זה מרגיש ככה". משפחתו של איתי יודעת שהמסע עוד רחוק מלהסתיים, אבל התקווה והאמונה מחזקים אותם בכל צעד. "אנחנו קטנים במסע הזה", אומרת לילך, "אבל יש מישהו גדול שמנהל את זה. אני לא בן אדם דתי. תמיד האמנתי, עכשיו יותר".
משפחה מדהימה , איתי האלוף הרבה בריאות
תודה לך