מאות אנשי מילואים ממערך הטיפול בחללים פתחו השבוע במאבק ציבורי נרחב בדרישה לקבלת הכרה, הוקרה ומענה נפשי ומשפחתי הולם על שירותם המאתגר והייחודי במהלך מלחמת "חרבות ברזל".
שירות אינטנסיבי
החיילים, מהם אנשי חטיבת המלב"ח, חוקרי זיהוי, רופאים, אנשי סריקה ומפקדים, מתארים שירות מתמשך ואינטנסיבי שבמסגרתו פעלו ימים ולילות במשך חודשים ארוכים בזירות הקשות ביותר, כאשר הם מטפלים באלפי גופות, משתתפים במבצעי איתור חללים, ומבצעים מאות לוויות בלחץ זמן ובתנאים קשים במיוחד.
"אנחנו לא מבקשים מעמד של לוחמים, אלא הכרה במה שעברנו ומענה לחוסן האישי והמשפחתי, זה שירות מסוג אחר, מול התוצאה של הקרבות, לא בשדה הקרב עצמו", אומרים חברי הקבוצה.
חייל ראשון ללא רוח חיים
המאבק קיבל תפנית כואבת במיוחד אתמול, כשנודע על מותו של אריאל תמן ז"ל, חייל מילואים ביחידת הטיפול בחללים שנמצא ללא רוח חיים. תמן נחשב לאחד מאנשי המערך המסורים, ולחבריו לא היה ספק שמותו אינו מנותק ממה שחווה במהלך שירותו. "הוא נשא את הזיכרונות הכי קשים על גבו, וחי איתם לבד", סיפרו חבריו ליחידה. מפקדו ביחידה, עובד פרל, אמר: "אנחנו לא מחפשים הנחות, אנחנו דורשים אחריות. אריאל היה הראשון שנפל, אסור שהוא יהיה הראשון מני רבים".
המראות הקשים לא נשכחו
הדרישות אותם הציבו אנשי המערך הן, תוכנית שיקום ייעודית ומותאמת שתכלול גם בני ובנות זוג, מימון טיפולים נפשיים, ימי התרעננות ונופש (גם רטרואקטיבית), סיוע כלכלי לחזרה הדרגתית לשגרה, מערכת פניות פשוטה לטיפול נפשי ללא טפסים וצורך "להוכיח שבר" והכרה רשמית במעמד המיוחד של לוחמי הטיפול בחללים. לטענת חברי הקבוצה, בעוד לוחמים ביחידות הקרביות קיבלו סל הטבות, אנשי המערך שנשאו עליהם את המראות הקשים ביותר נשכחו.
הקריאה מופנית אל משרד הביטחון ואל ממשלת ישראל בבקשה לגילוי אחריות והובלה מוסרית. אנשי המערך מבקשים להדגיש כי חוסנה של המדינה אינו נבחן רק בשדה הקרב, אלא גם ביכולתה להושיט יד ולתמוך באלו שנשאו בעול הכבד של הטיפול בנופלים. "על מקבלי ההחלטות להבין כי יש לפעול כעת, כדי להעניק מענה נכון ומכבד לפני שנחווה אובדן נוסף".
