לא לחימה בשדה הקרב – אלא קרב על הנפש: סיפורם של חיילי 'שורה'

ב-7 באוקטובר 2023 ובמלחמת "חרבות ברזל" לא הייתי בעזה, לא בעוטף ואפילו לא בצפון. לא יריתי אפילו כדור אחד בכל המלחמה הזו. אבל ראיתי יותר אנשים מתים ממה שרוב החיילים ראו, והרבה יותר ממה שאדם ממוצע יראה בכל חייו. במסגרת שירות המילואים שלי, עסקתי בזיהוי חללים בבסיס "שורה" ליד רמלה ואני נושא עמי מאז את מה שראיתי שם.

אולי ביום מן הימים עוד יסופר על היחידה הזו – בסך הכל כמה מאות בודדות של אנשי מילואים שנקראו לדגל בבוקר שמחת תורה, כשממדי האסון רק החלו להתברר. עבור רבים מאיתנו – חיילי יחידות המלב"ח, רופאים ורופאי שיניים, גנטיקאים, חוקרים ומפקדים – הייתה זו קפיצה נחשונית ישר למים העמוקים, ללא כל הכנה מוקדמת, כי לא היה זמן להתכונן.

עושים עבודת חסד

את כולנו הניעה ההבנה שאפילו מעבר לחובה להביא את המתים לקבורה נאותה, עלינו לזהות כל אחד מהם בצורה חד משמעית על מנת לספק למשפחות וודאות, אפשרות להתאבל וקבר לבכות עליו. אבל הוא תהליך טבעי שבסופו אמנם נשארת צלקת, אבל גם היא סוג של ריפוי.

נזהרנו מאוד שלא להיפגש עם משפחות החללים. במדינה קטנה כמו ישראל שבה כל אחד מכיר מישהו שנפגע או נהרג, מדובר במשימה קשה מאוד, אך אלמלא הניתוק המתבקש הזה, לא היינו יכולים להמשיך ולתפקד. לו היה באפשרותי לומר לבני המשפחה האבלים משהו אחד, הייתי אומר: דעו, עשינו את זה גם בשבילכם, האנשים שנשארו בחיים, כדי שחייכם לא יישארו תלויים באוויר בהמתנה אינסופית.

אנחנו נושאים עמנו את החוויות, הריחות והמראות מ"שורה" – ואלה אינם סיפורי מורשת קרב שקל לחלוק עם אחרים. ראשית, אנשים נרתעים כשהם שומעים סיפורים על המוות שהפך עבורנו לאירוע כמעט יומיומי כי הלכנו ל"שורה" במשך חודשים כמו שהולכים לעבודה. מעבר לזה, אין ביכולתנו לשתף יותר מדי גם מפאת צנעת הפרט, קדושת המתים וחוסר הרצון שלנו לגרום לטראומטיזציה משנית של הסובבים אותנו בכך שנפרוק את אשר על לבנו.

"יש לוחמים שמוסרים את חייהם בקרב למען מטרה נעלה, ויש שמוסרים את נפשם כדי שאחרים יוכלו להירפא"

יש לוחמים שמוסרים את חייהם בקרב למען מטרה נעלה, ויש שמוסרים את נפשם כדי שאחרים יוכלו להירפא. הבנתי בדיעבד שזה מה שעשיתי שם בעצם – השארתי ב"שורה" חתיכה מהנפש שלי, ואני לא מצטער על כך לרגע כי הייתה לכך תכלית חשובה. עם זאת, ברור שלפגיעה הנפשית הזו – גם אם היא שקופה ו"במסגרת העיסוק המקצועי" – יש השלכות עלינו, על בני ובנות הזוג שלנו ועל ילדינו.

"לא מצטער על כך לרגע כי הייתה לכך תכלית חשובה עם זאת, ברור שלפגיעה הנפשית הזו – יש השלכות"

לכן חשוב כל כך שגם אנחנו, מאות אנשי מילואים בהם חיילים ומפקדים מיחידות הטיפול בחללים בצה"ל, נקבל הכרה, הוקרה וסיוע נפשי ומשפחתי – הכרה רשמית בסיכון הנפשי ובתרומה הייחודית של חיילי היחידה, מימון לטיפולים נפשיים – כולל לבני ובנות זוג, ימי התרעננות ונופש, וגם סיוע כלכלי מותאם לחזרה לשגרה.

להכיר מה שעברנו ובפגיעה הנפשית

כאשר נקראנו לדגל ב-7 באוקטובר 2023, לא היו לנו סימני שאלה או ספקות – ידענו שזה הדבר הנכון שאני יכול לעשות למען המדינה. כעת, ורגע לפני שתתחדש הלחימה העצימה ושוב נאלץ לחזור לשירות, זו השעה בה על המדינה לדאוג לנו, להכיר בחומרת מה שעברנו ובפגיעה הנפשית הנלווית לכך. לתת לנו ולבני המשפחות שלנו אפשרות ואמצעים לטפל בעצמנו. אנו לא מבקשים הכרה כלוחמים, איננו זקוקים לצל"שים או אותות הוקרה – אנחנו בסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום.

ד"ר ולדי דבוייריס הוא רופא שיניים, קצין במיל' ביחידת זיהוי החללים ובירור נסיבות המוות של חיל הרפואה