הפרק השני בסדרת הדוקו של הבמאי המוכר אורי גרודר, מכניס אותנו פנימה אל מחלקת השיקום של בית החולים תל השומר. שם, במקום המכיל בתוכו ערבוב מיוחד של קושי ותקווה אנו נפגשים עם שחר גסטפרוינד, מ"פ במילואים ששרד בנס התקלות קשה במהלך קרב בג'באליה בה נפגע מטיל נ"ט, מטען חבלה ומירי.
שחר, שנפצע בשלל אזורים שונים בגופו, עובר הליך שיקום מפרך וקשה שלא מונע ממנו לשמור על עמדה נפשית של הכרת הטוב. הוא מודע לכך שסיכויי ההישרדות שלו מאותה היתקלות כמעט ולא היו קיימים ושחייו ניתנו לו, כלשונו, "במתנה".
"מה עובר על מ"פ שאיבד אנשים?"
חייו של שחר אמנם ניצלו, אך בתקרית הקשה הוא איבד שלושה מחייליו. "אני הרגשתי רע מאוד", הוא חושף. "אני אחראי לכל מה שקורה בפלוגה שלי ומן הסתם אני אחראי גם על המוות של חיילי".
אחד משלושת הנופלים הוא נתנאל הרשקוביץ ז"ל, הסמ"פ של שחר וחברו הקרוב.
במציאות המורכבת הזו, שחר נאלץ 'למקבל' בין הכרת תודה על חייו שלו, על הזכות לפגוש שוב את אישתו ומשפחתו לבין המפגש עם משפחתו של נתנאל שאיבדה הכל.
למרות המצב הלא פשוט, הוא נפגש עם משפחתו של נתנאל שמוצאת תקווה בכך ששחר שרד ומצטרפת לתמיכה הגדולה בו. המתח הזה, אותו 'חוט שני' המפריד בין מוות לחיים, בין נס לאובדן, עומד במוקד הפרק בצורה מרגשת במיוחד.
בסוף הפרק שחר מספר על כוונתו להנציח את נתנאל בהמשך חייו. ההנצחה המשמעותית לדבריו, היא לא במעשים בומבסטיים וגדולים אלא בגישה לחיים ככאלו שנתנאל היה גאה בהם. חיים שכפי ששחר מרבה לציין, אינם מובנים מאליהם.
