בבוקר ה-15 באוקטובר 2023, אמתי גרנות שוחח עם ארוסתו רוני. שבועות ספורים קודם לכן הוא כרע ברך והציע לה נישואין. הם דיברו על הבית שיבנו, על החלומות המשותפים ועל העתיד שמחכה להם יחד. "ביציאה הקרובה שלי – אנחנו מתחתנים", הבטיח לה.
שעות ספורות לאחר מכן הוא פעל בעמדה סמוכה למוצב נורית שבגבול הצפון ופיקד על צוות הטנק שלו תחת פלוגת המחץ בגדוד 75. במהלך קרב מול מחבלי חיזבאללה שניסו לחדור למושב שתולה, אמתי שחשף את עצמו כדי לאתר מחבלים נוספים נפגע מטיל נ"ט ונהרג.
הבית בתל אביב והשלט שלא הגיע
בזמן שבגבול הצפון התנהל הקרב בבית משפחת גרנות בתל אביב, הדאגה הופנתה דווקא דרומה – שם לחם אחיו של אמתי יהודה. הצפון נראה אז רחוק יותר ושקט באופן יחסי.
באותו בוקר נורא, האחיינים של אמתי הכינו לו וליהודה שלט צבעוני: "תודה שאתם שומרים עלינו", נכתב בו, הם שלחו להם סרטון כדי לחזק אותם. אלא שאמתי, כך גילתה המשפחה מאוחר יותר, לא זכה לראות את ההודעה לפני שנפל.
בשעה חמש בערב נשמעה הדפיקה על הדלת בבית הוריו. “ישבנו בסלון, בכינו וצעקנו יחד”, מספרת חנה אחותו בשיחה עם רגע NEWS. הלווייתו של אמתי נערכה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. גרנות היה בן עשרים וארבע בנופלו. הוא הותיר אחריו הורים, שישה אחים ואחיות וארוסה.
איש של אמת
מאחורי דמות הקצין והלוחם, חנה זוכרת קודם כול אח גדול, מצחיק, תומך וקשוב, אבל גם אדם שחיפש כל חייו דיוק פנימי. בילדותו, הוא נחשב ל"שטוטניק" ופרוע, ובתיכון התמודד עם דיסגרפיה ועם קושי בכתיבה. ובכל זאת, דווקא מתוך המקומות האלה, צמח בו עולם פנימי עמוק במיוחד. בישיבה החל לכתוב יומנים אישיים, למלא מחברות שלמות בתובנות על החיים, על אמונה ועל מוסר.
"הוא תמיד חיפש את המקום שבו הוא יוכל להיות הוא בצורה הכי מדוייקת", אומרת חנה. "שום דבר אצלו לא היה מתוך זיוף. הוא חיפש את האמת שלו".
הבחירה של אמתי לצאת לקצונה הייתה טבעית?
"ההחלטה בכלל לא הייתה מובנת מאליה: אחרי השנים בישיבה הרבנים שלו קיוו שיחזור ללמוד תורה, הוא היה תלמיד מבריק. הם ממש הפצירו בו לחזור. גם בצבא רצו שיישאר בגלל היכולות שלו, הוא היה אומר: ‘תורה אני אוכל ללמוד כל החיים, אבל עכשיו זה הזמן שלי בצה"ל'. אמתי היה שלם לחלוטין עם הבחירה. הוא ידע לאיפה הוא הולך, והוא לא עשה שום דבר בטעות. הוא ידע שהוא בוחר להגן על העם שלו, על המשפחה שלו ועל רוני ארוסתו".
ההחלטה של חנה
בימים שאחרי הלוויה, בתוך ההלם והכאב, התחילה להתגבש אצל חנה החלטה. "הבנתי שאני לא יכולה להמשיך את החיים שלי אותו הדבר", היא אומרת. "לא יכולתי להישאר בתל אביב". לדבריה, התחושה הייתה ברורה כמעט מיד – צורך לעשות ולפעול. “חיפשתי מקום שבו אוכל לתת יותר, לשנות את החיים שלי דרך מעשים ממש. רציתי ללכת בעקבות הערכים של אמתי – הוא כל כך אהב את הארץ, כל כך אהב לעבוד בחוץ, בשמש".
כך הגיעה לתוכנית "אדם ואדמה" בעוטף עזה – מסגרת שמשלבת לימודי בגרות עם עבודה חקלאית. מדי בוקר, כבר בשעה חמש, היא יוצאת לשדות, לעבוד לצד חקלאים שנשארו ללא ידיים עובדות מאז ה-7 באוקטובר. "הגענו כדי לתת להם תחושה שאנחנו כאן”, היא אומרת. “נוער ישראלי שלא הולך לשום מקום".
יותר משנתיים אחרי, את מרגישה שהצלחת להבין או לעכל את מה שקרה?
"אני לא יודעת אם באמת מגיע רגע של הבנה מלאה. עדיין יש ציפייה שהוא ייכנס בדלת. כל פעם שהוא היה חוזר מהצבא, הוא היה נכנס עם התיק הגדול, עם המדים, מלא בגריז, זורק את התיק בצד וישר מתיישב מול הפסנתר ומנגן. זה משהו שנשאר. עדיין יש רגעים שבהם מחכים שזה שוב יקרה, שהוא פשוט ייכנס הביתה כמו תמיד".
גם היום, חנה מרגישה שאמתי ממשיך להיות חלק מהחיים שלה. היא מדברת איתו, כותבת לו, ומנסה לשמור אותו נוכח גם ברגעים הקטנים. "אמתי כתב שהחיילים צריכים להבין שהם נלחמים על משהו גדול מהם. הם לא נלחמים סתם. זה משהו שאני הולכת איתו. זה מוביל אותי בכל מה שאני עושה.
