ובשלווה המהפנטת שלה בחוכמה, ברגישות האינסופית באהבה,
ידעה לחבק, ולהיות, ולבכות, ולצחוק,
והייתה כל כך חלק וכל כך שותפה,
והייתה אמא, ובת, חברה וקצינה.
וסיפורה האישי איפשר לה לומר בקול יציב ובטוח – ״אני מבינה״.
וכשאביה כלתנו התחתנה
ממש אחרי החופה
היא נגשה אלי
ובשקט בשקט שאלה:
״חגי, אבל איך אתה״
ולה לא הייתי צריך לספר,
ומולה הסכר נפרץ,
ודמענו שנינו יחדיו.
לימור אהובה,
בגן עדן של המשפיעים טוב ואורה,
תהיה מנוחתך השלווה.
ואנו כאן עם הכאב
נאמר בשם רבים כל כך,
תודה לך לימור, תודה.
