בכנס הלאומי הראשון לרפואה צבאית שנערך היום (ד') שיתפו שורדי השבי שלומי זיו ומקסים הרקין בחלק מסיפורם מהימים בשבי ברצועת עזה. השניים ששוחחו עם קצין הרפואה הראשי תת אלוף ד"ר זיוון אביעד, תיארו את תנאי המחייה הקשים, החקירות היומיומיות והמאבק המתמשך לשרוד.
העדות של מקסים
מקסים הרקין, ששוחרר בעסקה האחרונה, סיפר כי "מאותו רגע שזרקו אותי על הרצפה בעזה, הבנתי שכל יום נוסף הוא מתנה. רק אחרי 24 שעות הצלחתי להוציא פיפי מרוב הלחץ. זו הרבה עבודה פנימית להבין את המצב". לדבריו, החטופים היו נתונים לשליטה מוחלטת: "החליטו בשבילנו אם נלך לשירותים עכשיו או אחר כך. הורדנו מים פעם בשלושה-ארבעה ימים, משחת שיניים קיבלנו פעם בחודש וחצי, וצחצחנו שלושה יחד. סיפרו לנו רק דברים רעים. את מותו של סינוואר גילינו במקרה, בפברואר".
בהמשך תיאר את הרעב: "במשך חמישה חודשים אחרונים אכלנו 2,500 קלוריות לשבוע. הרעב מגיע למצב שאתה כבר לא מרגיש אותו. אתה לא מצליח לישון. איבדתי קרוב ל-40 קילו. הלחץ הנפשי עצום, המוח לא נח, רק המחשבות של 'מה יהיה אם". הוא הודה לצוותי השיקום: "הקב"ן שליווה אותי היה מדהים, הרגשתי כאילו 30 שנה הוא מטפל בחטופים. אתם תותחים. תמשיכו לעזור, יש אנשים שלא מודעים ולכן פוחדים".
העדות של שלומי
שלומי זיו, ששוחרר במבצע "ארנון", שחזר את הימים הראשונים: "עד הרגע האחרון אתה לא מבין שאתה בשבי. קשרו אותי, חקרו בצורה אינטנסיבית כדי להבין אם אני מצה"ל. היינו כפותים, קיבלנו רבע פיתה וקצת מים. כל יום חקרו אם אנחנו משקרים". לדבריו, נאסר עליהם לדבר: "פחדו שישראל מאזינה. נתנו לנו לשחק רמי קלפים – מאז לא חזרתי לשחק. ביקשנו לקרוא – אמרו לנו רק על האסלאם. בשבוע הראשון התרברבו בהרוגים שלנו, אחר כך ניזונו מאל ג'זירה. סיפרו ששלושה חטופים ברחו וצה"ל ירה בהם בשוגג. רק מה שרע".
בהמשך תיאר את מבצע החילוץ: "התיישבנו לקרוא על האסלאם, חשבנו שהורידו בית לידנו. שנייה אחרי זה כוחות צה"ל היו בפנים. הקב"ן צעק 'עברית! עברית!', הראיתי את הקעקוע שיזהה אותי. נפתחה אש גיהנום, ירי בלתי פוסק על הרכב. רבע שעה של לחץ עד שחולצנו למסוק ולבית החולים שיבא".
"אי אפשר להעלים פוסט טראומה – אל תוותרו"
זיו הוסיף כי ההתמודדות הנפשית ממשיכה גם כיום: "פוסט טראומה היא מחלה, אי אפשר להעלים אותה. כל החיים נחיה עם זה. אל תוותרו – יש עוד אלפי אנשים שצריכים עזרה. אני מתמודד עם פוסט טראומה עוד מהסדיר. הייתי צריך לנהל את הסיטואציות, לא שהן ינהלו אותי. לחבק את זה שאני שבוי, וגם אם צריך – לסיים את החיים שם. צה"ל נלחם כדי שלא יהיה עוד פעם 7 באוקטובר. אמרו לנו שככל שזה ייגמר מהר יותר – ככה ה-7 יחזור מוקדם יותר".
