ישראל וחיזבאללה הגיעו לכדי הבנות עקרוניות בדבר הסדר להפסקת האש בגבול הצפון לטווח זמן ארוך, וזאת לאחר תיווך בן למעלה משנה של עמוס הוכשטיין, שליחו המיוחד של הנשיא ביידן ללבנון, ונביה ברי, יו"ר הפרלמנט הלבנוני ומנהיג תנועת אמל – כך על פי דיווחים מן התקשורת העולמית. ההסכם צפוי להשקיט את החזית הצפונית בפעם הראשונה מאז ה-8 באוקטובר דאשתקד, בו החליט חיזבאללה להצטרף למערכה נגד ישראל – אך מגיע בעיקר על רקע אירועי החודשיים האחרונים, המכות הקשות שהנחיתה ישראל על חיזבאללה (ממתקפת הביפרים ועד לחיסול נסראללה ויתר מנהיגי ארגון הטרור), והתמרון הקרקעי שבוצע בנקודות שונות לאורך הגבול.
כרגע מסתמן כי ישראל וגם חיזבאללה נתנו אור ירוק להצעתו האחרונה של הוכשטיין, ורה"מ נתניהו צפוי להעלות את ההסכם להצבעה בקבינט המלחמה במהלך היום. מהרגע שיתקבל, ניתן יהיה לצפות להפסקת הלחימה בצפון באופן מידי, ולחזרה הדרגתית של השגרה בכל אזור צפון הארץ, וכן מגמות להשבת תושבי הצפון המפונים לבתיהם במהרה.
יסודות ההסכם המתגבש
ראשית, חשוב לציין שמדובר בהסכם ל-60 יום בלבד, ולא להסדרה לטווח ארוך. ב-60 היום הללו חיזבאללה אמור לסגת צפונית לליטני, וצה"ל אמור לסגת בהדרגתיות חזרה אל ישראל, כשבמקביל, חיילי צבא דרום לבנון ויוניפ"ל יתפסו את מקומם. יווצר מנגנון אכיפה בינלאומי לסילוקו של חיזבאללה, בו יכללו מרבית מדינות המערב; וישראל תשמור על חופש פעולה מול כל הפרות סדר מצדו של חיזבאללה.
במסגרת ההסכם יבואו נציגים ישראלים ולבנונים במגע לדיון אודות תיקון נקודות שונות השנויות במחלוקת לאורך הגבול, ובהמשך גם יתבצע מו"מ להשבת פעילי חיזבאללה שנלקחו בשבי – מועטים מאוד במספרם. בניגוד לגבול רצועת עזה, לא יוקם אזור חיץ לאורך הגבול הדרומי של לבנון – ותושבי האזור יוכלו לשוב לבתיהם.
מה בין ההסכם לבין 1701?
אם ההסדר המסתמן מזכיר לכם את החלטה 1701 של מועצת הביטחון, אשר התקבלה באוגוסט 2006 עם סיום מלחמת לבנון השנייה ואשר עצם אי-יישומה היא הסיבה העיקרית למלחמה זו – אתם בהחלט צודקים, ולמעשה ההסכם הנוכחי אף מכיר בכך ומגדיר את סמכויות מנגנון האכיפה בהתאם להחלטה ההיא: לחזק את צבא דרום לבנון, לאסור על החזקת נשק אחר דרומית לליטני, ולמנוע הברחות אל ארץ הארזים.
ההבדל העיקרי טמון בהגדרת יכולותיה של ישראל – כאשר החלטה 1701 מגבילה את ישראל מלפעול נגד הפרות, אך ההסכם הנוכחי (במסגרת הבנות ישירות עם ארה"ב) מתיר לישראל לפעול להסרת איומים מידיים מול כוחות ואזרחים, וכן חופש פעולה רב יותר בשמי סוריה. בנוסף, אם ישראל תגיע למסקנה שמנגנון האכיפה אינו עושה דיו כדי למנוע איומים לא-מידיים – היא תוכל לפעול בעצמה כדי לסכל אותם. פרטים אלו של ההסכם הם הרגישים ביותר, ומנוסחים באופן מעורפל בכוונת מכוון – גם עבורנו, וגם עבור חיזבאללה.
