איתי לניאדו, אריאל גלילי, חיים עזיזי ויותם שנקולבסקי, תלמידים בישיבת ההסדר גולן, היו אמורים להיות בחופשת השחרור שלהם ב-7 באוקטובר. הם כבר היו אחרי ערב פרידה מהמ"מ שלהם, סרן איתי סייף ז"ל, שנתן להם ספרים במתנה והוסיף הקדשה: "הסיפור עוד לא נגמר. נהיה יחד במלחמה הבאה". חודש וחצי אחר כך, הם הבינו כמה צדק.
בריאיון ל"רגע NEWS" הם מספרים על הקרב בזייתון במהלכו נפצעו ועל הבחירה להמשיך הלאה ולהנציח את המפקדים שלהם שנפלו במהלך הלחימה.
הפעולה בזייתון
הקרב בזייתון נשאר בזכרונם של הלוחמים כאוסף תמונות חדות. הם זוכרים את הכניסה לשכונה, את החשש מהמחבלים שהתבצרו בבתים, את התנועה מחדר לחדר ואת הפיצוץ הגדול שהוביל לפציעתם. הפעולה שיצאו אליה היתה לזכר מפקדם אייל שומינוב ז"ל שנפל שבוע לפני כן.
סרן איתי סייף ז"ל עמד לפניהם, נחוש לטהר את המבנה שלפניו. כשזיהה פיר של מנהרה הוא פתח את הניצרה של הרימון שהיה בידו. הארבעה הלכו לאחור כשהוא השליך את הרימון לתוכה וסגר את דלת.
אבק, צעקות ודם
"פתאום הכל נהיה צהוב", חיים משחזר. גל הדף העיף אותם לאחור, "רק אחרי כמה שניות אתה מבין שזה פיצוץ חזק מדי בשביל להיות רק רימון", מסביר איתי. "ברגע שהבנתי שקרה משהו רציני, אמרתי קריאת שמע. הרמתי יד לצעוק לעזרה. הייתי בטוח שנפצעתי לבד ואז התחלתי לשמוע עוד צעקות והבנתי שכנראה היה פה אירוע יותר גדול ממה שנדמה לי", הוא מתאר.
רס"ן יפתח שחר וסרן איתי סייף נהרגו במקום, הארבעה פונו לבית החולים יחד עם שלושה חברים נוספים לישיבה וליחידה שנפצעו באותו האירוע.
זוכרים את הגיבורים
אחרי שהתעוררו בבית החולים והתחילו להבין מה בדיוק קרה להם, הם קיבלו החלטה להנציח את שלושת המפקדים.
בחודש שעבר עמדו הארבעה בטקס הכנסת ספר תורה שנכתב לעילוי נשמת שלושת המפקדים. "האימהות תפרו את היריעות", הם מספרים, "והמילה האחרונה שנכתבה בו על ידי האבות הייתה ישראל".
מרגש ונוגע ללב
שאלוקים ישמור על החיילים שלנו