גל אדיר של סולידריות מהארץ ומחו"ל פרץ לחיינו בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר הנוראיים. אלפי מתנדבים ותורמים, עמותות וארגונים גייסו את עצמם לטובת המאמץ הלאומי בעזרה לחיילים, למפונים, לפצועים ולמשפחות השכולות בנתינה שספק אם הייתה כמותה מקום המדינה.
לא זה הסיפור של "פרויקט מגן".
הרבה לפני ה-7 באוקטובר, כבר מ-2006 למעשה, עמותת "פרויקט מגן" פועלת כדי לספק אמצעי הגנה ופתרונות ביטחוניים בכל רחבי הארץ בעבודה שקטה, מקצועית ויסודית.
שמואל באומן, מנכ"ל העמותה ואחד ממקימיה, ישב איתנו לשיחה על הקמתה של העמותה, פעילותה מאז ה-7 באוקטובר ועל דרכה הייחודית.
"בשנת 2006, מיד אחרי מלחמת לבנון השניה, פנינו קבוצת חברים אמריקאים וישראלים לפיקוד העורף ושאלנו במה אנחנו יכולים לעזור. בפיקוד העורף הבינו באותה תקופה שמקלטים רבים הופכים למחסנים והם לא פנויים לשימוש הציבור. בנוסף, הבינו שם שהמקלטים הציבוריים לא רלוונטיים כל כך מכמה סיבות. ראשית, הם לא תמיד זמינים לאדם שמסתובב ברחוב או יושב באיזה בית קפה ובעיקר, הם לא נגישים. גילינו, שבערך 50 אחוזים מהאוכלוסיה לא מסוגלת לרדת למקלט. יש אנשים מבוגרים, נכים, משפחות עם ילדים, כל כך הרבה אנשים לא מוסגלים לרדת במדרגות המקלט מספיק מהר."
"הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו והקמנו את עמותת "Operation Lifeshield", עמותה המבוססת בארה"ב, ובהמשך את עמותת "פרויקט מגן" הישראלית שתספק מיגוניות. מיגוניות הן באמת דבר פשוט מאוד שעונה על צורך מאוד משמעותי. למשל, אם איזה אחד הולך לאכול חומוס בשדרות או הולך לבית הכנסת או לקניון, לכל מקום, יש לו פתרון פשוט שכמעט ולא מקשה לו על החיים. בעצם אנחנו מנסים ליצור את מה שאנחנו מכנים: 'לחיות בצורה הכי נורמלית שניתן במציאות לא נורמלית'."
"אז אנחנו מנסים לתת רוגע לכולם. ליהודים, מוסלמים, דרוזים צ'רקסים מי שזה לא יהיה שידע שהוא יכול להסתובב רגוע. אנחנו אמנם לא עמותה גדולה, אבל מאוד מפוקסת על התחום הזה. חלוקת מיגוניות, שיפוץ מקלטים, זה הקטע שלנו".
באים אל הלקוחות
"אנחנו כל יום בקשר עם הקב"טים. כל יום. גם בעוטף, גם בצפון אפילו עם קב"טים במרכז, משתדלים להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק ולדעת מה הצרכים של כולם."
"הקשר שלנו עם הקב"טים כפי שאמרתי, הוא מאוד טוב. בשביעי לאוקטובר לא הייתי צריך לחפש מי הקב"ט של פה או של שם. כולם היו לי בחיוג המהיר. 13 מחברי נהרגו במתקפה ההיא, רובם רבש"צים בישובים.
לכן, מיד אחרי השביעי באוקטובר שאלתי אותם שלוש שאלות: מה אתם צריכים עכשיו, מה תצטרכו בעוד חודש ומה בעוד שנה."
"מאוד חשוב לנו לא להיות כספומט. אנחנו יוזמים מפגשים עם המהנדסים העירוניים, עם ראשי המועצות ובעיקר עם הקב"טים בטרה לבנות תוכנית אסטרטגית מתאימה למקום ולצרכי האוכלוסייה. המטרה היא שכל פרויקט יסתיים כשיש שינוי ביטחוני אמיתי ולא לשים איזו מיגונית ליד הבריכה שתצטלם יפה לתורם בלוס אנג'לס או ניו יורק. אנחנו רוצים לעשות מעשים אמיתיים עם השפעה אמיתית.
למשל, למועצת גליל עליון סיפקנו מעבר למיגוניות גם טרקטורוני כיבוי אש ומכשירי קשר. בישובים אחרים הבנו שהטופוגרפיה של הגליל מפחיתה את הקליטה הסלולרית שקריטית במצבי חירום והשגנו להם אמצעים להגברת קליטה. הכל לפי הצרכים האמיתיים של המקום, לא לפי יחסי ציבור שמצטלמים יפה."
"בנוסף, אנחנו לא תורמים וסוגרים את הדלת. היינו בגליל? יופי אז הלכנו. לא. אנחנו ממשיכים לשמור על קשר עם הישובים ולהיות ערים לצרכים."
עמותה במלחמה
"אחד האירועים היותר מורכבים שקרו לנו התרחש מאוד סמוך לשבעה באוקטובר. בימים הראשונים שאחרי האסון, בהם עדיין היו מחבלים באיזור פנה אליי קב"ט שער הנגב. הוא סיפר, שלמרות המצב המסוכן, יש כמה משפחות בכפר עזה שמאוד מאוד חשוב להן לקבור את יקיריהן בבית הקברות בקיבוץ. בבית הקברות אמנם הייתה מיגונית אחת באזור הישן אך האיזורים החדשים היו חשופים לגמרי. הצבא אישר לערוך לויה במקום אך ורק בתנאי שתהיה שם מיגונית. לכן, הוחלט להיכנס בשיירה של רכבים צבאיים יחד עם מנוף שיקח את אחת מיחידות המיגון בקיבוץ לבית הקברות.
הבעייה הייתה, שרק שני אנשים ידעו את המיקומים המדיוקים של היחידות: שחר, רבש"צ כפר עזה שנפל – ואני.
השיירה, שכללה ארבעה ג'יפים צבאיים ואותי יצאה מאיזור נתיבות ובתקומה נפגשנו עם המנוף. כשהגענו לאזור אמרו לי החיילים שאני מכיר את האיזור הכי טוב וכדאי שאני אסע בראש. הסיטואציה הייתה פשוט הזויה. המאזדה CX שלי נוסעת בראש שיירה של ג'יפים צבאיים כשאני עם הכובע קאובוי שלי והמבטא הקנדי מסביר לכל מחסום צבאי את המצב.
המראות בכפר עזה היו נוראיים, איזור מלחמה על מלא. השתדלתי לומר לעצמי כל הזמן: אל תסתכל ימינה ושמאלה. יש לך משימה, תתרכז בה.
ובאמת מצאנו מיגונית אחת שיכלנו להעביר והיא העוברה לבית הקברות. בהמשך חיפשנו מיגוניות נוספות אך אלו לא היו אפשריות להעברה.
המחשבה שבזכות זה יש משפחות שזכו לקבור את יקיריהן במקום בו הם רצו מעניקה לנו כל כך הרבה משמעות. מחדדת בצורה שלא ניתנת להשוואה את החשיבות של הפעולות האלו.
עד השקל האחרון
בימים שאחרי פרוץ המלחמה הביקוש למיגוניות היה עצום. המלאי בארץ נגמר לחלוטין והדרך היחידה לספק מיגוניות הייתה העברה ממקומות בהם אין צורך בהן. הבעיה הייתה, שהצבא גייס המון נהגי משאיות וכמעט ולא היו נהגים זמינים. איך שהוא, מצאתי איזה נהג אחד, בחור בשם אלמוג ואמרתי לו: בוא נעשה הסכם – אתה עובד רק אצלי ואני מזמין אותך לעבוד כל יום. העברנו בחודש וחצי עשרות מיגוניות משארית הכספים שנותרו בעמותה באותה התקופה כי הבנו את החשיבות העליונה. ובאמת, באזור נובמבר התחילו לזרום יותר תרומות וכל שקל שהוצאנו על הפרויקט הזה קיבלנו בחזרה.
מתפלל להיות מיותר
כשהקמנו את העמותה קראנו לה: "Operation LifeShield", מבצע, אירוע זמני. עם הזמן לצערנו הבנו שמה שקיווינו שלפני 18 שנים שיהיה זמני הפך למציאות של קבע. התקווה הגדולה היא להגיע ליום בו לא יהיה צורך במיגוניות האלו יותר. אני מחכה ליום בו נוכל להתרכז קצת בדברים אחרים, בתרומות לפרויקטים חינוכיים או לבתי חולים ונפסיק להיות תלויים באמצעי מיגון כאלו ואחרים.
