ניצחון או מלכודת? מה באמת עומד מאחורי המטח הקטן מאיראן

ישראל פתחה את המבצע האחרון בעוצמה מעוררת השתאות. מאות טילים בליסטיים איראניים נוטרלו, מערכי השיגור שלהם חטפו מכות מדויקות, כוחותינו פועלים בלב שמי טהרן, מחצית מהכטב"מים האיראניים חוסלו באוויר – ואף מטוסי F14 הושמדו על הקרקע. יש שליטה, יש תקיפות ויש הישגים. ואז – מגיע מטח קטן.

הם יורים פחות – אבל למה?

במהלך הלילה (בין שני לשלישי) והיום שוגרו מספר מצומצם של טילים מאיראן לעבר ישראל. ברור שזה תוצאה של הצלחת צה"ל – השמדת מחסני תחמושת, ניטרול חוליות שיגור, וחיסול תשתיות תקשורת – הכול מביא לירידה בקצב האש. גם ראש הממשלה הציג את ההישגים בגאווה, וטראמפ הצטרף לקריאה: "איראן לא מנצחת במלחמה הזו".

אבל לצד זאת, חשוב להמשיך להיות עם יד על הדופק – לאורך כל הדרך איראן מנסה לשחק בנו תודעתית, לגרום לנו לטעות ולהכניס אותנו לשאננות. לכן, צריך לשאול את השאלה: האם אנחנו לא נותנים דריסת רגל לקונספציה?

אסור לחזור לקונספציה

עם כל ההישגים של צה"ל, צריך להיזהר משאננות. כבר ראינו בעבר איך פרשנויות אופטימיות מדי עלו לנו ביוקר. לא כל מטח קטן הוא בהכרח סימן לחולשה, ולא כל שקט זמני הוא תבוסה. יש גם תמרון, יש הסוואה, יש הטעיה. איראן שולחת מסרים דרך מתווכים, רוצה להפסיק את הלחימה – אבל אין שום ודאות.

בנוסף, האויב – איראן, לומד אותנו. בשעות האחרונות שינה פיקוד העורף את מדרגות ההתראה, מכיוון שאינו יכול לצפות את השיגורים הבודדים מראש. לפי הדיווחים, באיראן שינו את שיטת ירי הטילים, לירי דרך משגרים ניידים קטנים יותר, שהקיבולת שלהם נמוכה. יתכן שהירידה בכמות הטילים בכל שיגור נובעת מהרצון שלהם להקשות על זיהוי הכוונה לשיגור מראש.

להמשיך לשמור על ההנחיות

ולכן, למרות תחושת ההקלה, אסור לאף אחד להקל ראש. גם אם מדובר במטח קטן. גם אם רובו יורט. גם אם זה "רק כטב"ם". כל התראה – נכנסים למרחב מוגן. כל אזעקה – מגיבים לפי ההוראות. פיקוד העורף לא נועד לשימוש חלקי. המציאות אולי נראית רגועה יותר, אבל דווקא עכשיו – כשקל להירדם – צריך להישאר הכי דרוכים.