לאחרונה, העולם צפה בזוועה כאשר מיליטנטים של חמאס בעזה הציגו בשמחה את גופותיהם של ארבעה אזרחים ישראלים – שניים מהם של תינוק וילד קטן. במקום גינוי אוניברסלי, ראינו ילדים שמחים שעודדו להתענג על המחזה, ואווירה של ניצחון ששברה כל אשליה אחרונה שאולי עוד טיפחנו.
"ניסיתי לדמיין עתיד בו קהילות פלסטיניות יוכלו למצוא זהות חדשה הבנויה על דו-קיום. היום – תקוות אלה מגיעות לסיומן"
הברבריות הותירה את הישראלים, יהודי העולם, ורבים אחרים שכבר הכירו את השפלות של הלאומנות הפלסטינית ברחבי העולם במצב של הלם מחודש. עם זאת, עבור רבים מאיתנו, זה חייב להוביל למסקנה חשובה: המטרה הלאומית פלסטינית להקמת מדינה אינה יכולה להתקיים.
לפני שנה, הרשתי לעצמי את המחשבה האופטימית שאולי זהות פלסטינית אחרת עוד יכולה להופיע. זהות המנותקת מהארס האנטישמי ומהקנאות המהפכנית של העולם השלישי. ניסיתי, למרות ספקותיי, לדמיין עתיד בו קהילות פלסטיניות יוכלו איכשהו למצוא זהות חדשה הבנויה על דו-קיום פרגמטי או אפילו ליצור אתוס אזרחי משלהם, משוחרר מהדחפים ההרסניים שהתבטאו שוב ושוב באלימות. היום, תקוות אלה מגיעות לסיומן.
המטבע העיקרי שלהם פגום
המושג של מדינה פלסטינית ריבונית היה, בראשיתו, שזור ברעיונות גדולים: שחרור אנטי-אימפריאליסטי, הרומנטיקה של המהפכה, אנטי-קפיטליזם גלובלי, והחיפוש אחר הגדרה עצמית לאומית. אבל העשורים הבאים הראו שהפלסטינים מעולם לא תפסו את הנתיב הפוליטי הנכון.
במקום זאת, טופחה זהות על מחזור אינסופי של תלונות, קורבנוּת, ולעתים קרובות מדי, טרור כשיטת ביטוי שזכתה לחגיגות והתאדות על ידי האינטלקטואלים המערביים המושחתים ביותר, כולל רדיקלים מערביים, ערבים ויהודים היושבים בפסגת התרבות והחינוך המערבי. אבל עכשיו צריך להיות ברור שכאשר המטבע העיקרי שלך הוא חטיפת אזרחים והצגת שרידיהם לקול תרועת הציבור, אתה מוותר על כל צידוק מוסרי ולגיטימציה למדינה.
זוועות שחוזרות על עצמם
יש שיאמרו שזה דרסטי, אפילו אכזרי, להכריז ששאיפת עם למדינה צריכה להינטש. אבל האירועים שראינו זה עתה – ילדים עזתיים המתהלכים סביב גופות חטופים לאור היום – אינם זוועה בודדת וחד פעמית אלא פסגה של מצעד הרס ארוך. הם משקפים התמוטטות מוסרית ותרבותית עמוקה יותר. נראה שלא קיימת מנהיגות משמעותית המסוגלת להוביל את הפלסטינים לקראת חברה הומנית וסובלנית. להיפך, המנהיגות העקבית היחידה הנראית ממשיכה לחזור להסתה, לאשליות של כיבוש, ולגאווה במעשים הנוגדים את ההגינות האנושית הבסיסית.
על ידי שילוב אוכלוסיות פלסטיניות במדינות לאום מבוססות, בין אם זו ירדן, מצרים, או מדינות אחרות בהן פלסטינים רבים כבר מתגוררים, משפחות יוכלו סוף סוף להשתחרר מכלוב התלונות הנצחיות. הם יוכלו להשיג זכויות, יציבות, ובפניהם יעמדו הזדמנויות כלכליות אמיתיות והזדמנות לבנות עתיד משוחרר מאלימות.
חלק מהסיבה שאנחנו לא רואים אופק לפלסטינים היא האנטישמיות המושרשת החודרת לליבת הזהות הפלסטינית. לא ניתן להתעלם מההסתה האינסופית כלפי יהודים. המעיין האידיאולוגי שלהם מורעל ומונע כל תקווה.
הגיע הזמן לסיים עם האשליה
אין בכל זה תמיכה בסיפוחים על חשבון הפלסטינים. זו גם לא קריאה להתעלם מסבלם ומהעובדה שרבים מהם היו קורבנות של שליטים מושחתים ומיליציות קנאיות. אך השתקפות המציאות מראה ש"פלסטין" כפרויקט פוליטי הוביל רק לטרגדיה. אם האזור רוצה שלום, אם העם הפלסטיני רוצה סיכוי לחיים נורמליים, אולי המסלול הטוב ביותר כעת הוא לסיים את האשליה ההרסנית הזאת.
הפתרון: להיטמע כאזרחים במדינות ערביות
הדרך האחראית ביותר היא שהזהות הפלסטיני, כשאיפה הקשורה למדינה, תונח בעדינות למנוחה. והמסלול הנכון לעתיד, הוא לשמור על זכותם של הפלסטינים להיטמע כאזרחים בכל מקום בו הם יכולים להתקבל תחת מדינות ערביות יציבות.
אירועי התקופה האחרונה והתמונות מעזה, דחפו את הנושא הזה מספקולציה לטענה מוסרית דחופה, לראייה מפוכחת של מציאות שהיא ככל הנראה בלתי נמנעת – "פלסטין" לא צריכה להיות ולהתקיים. בואו סוף סוף נתקדם.
הכותב הוא הוא חוקר, אינטלקטואל וסופר מצרי-אמריקאי, המשמש כחוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA)
