בשבעה באוקטובר מדינת ישראל התעוררה לבוקר ששינה את פניה. אולם מתוך האסון, התופת והכאב הגדול, צצו להן גם תופעות מעוררות השראה. אחת מהן היא שירות המילואים של לוחמים בגיל הפטור, אשר במקום להישאר בבית עם הילדים (חלקם אף עם הנכדים) הם עטו עליהם את מדי הזית ועמוק בעשור החמישי והשישי לחייהם נכנסו מרצונם לתופת.
"מה שהניע אותם זו קריאה פנימית, שליחות, רוח של אחווה והבנה שאין ברירה"
אף אחד לא הכריח אותם, חלקם לא הוקפצו באופן רשמי ולא קיבלנו פקודה להתייצב. מה שהניע אותם זו קריאה פנימית, שליחות, רוח של אחווה והבנה שאין ברירה: כשצריך, אנחנו שם. כשצריך אנחנו אומרים "הנני".
לא היססו
לפי חוקי המדינה, אדם שהגיע לגיל 40 פטור משירות מילואים. כך גם מי שנולדו שישה ילדים. אבל כשהרוח היהודית והישראלית מפעמת בהם כל כך, הם לא היססו להשאיר מאחור משפחות וקריירה, להיכנס לשדה הקרב ולהילחם לצד צעירים שיכולים להיות הבנים שלהם.
למעלה מ-50 אלף משרתי מילואים חזרו
לפי אתר צה"ל, 13% מכלל משרתי המילואים הם בני 40-49. כאשר בני ה-50 למעלה מהווים עוד 6%. בנוסף, מאז פרוץ המלחמה למעלה מ-50 אלף משרתי מילואים חזרו למערך למרות שהיו בפטור.
גם בגדוד שלי המצב דומה. 75 לוחמים מעל גיל הפטור התייצבו וממשיכים להתייצב לכל סבב ולכל זירה ותמרון. אחד הלוחמים הוותיקים בגדוד – רני טחן הי"ד, לו היה פטור מחמת גיל וגם מהעובדה שהוא התמודד עם פוסט טראומה – נפל במהלך הלחימה בצפון הרצועה.
זה מה שעומד מאחורי הגיוס
אז מה יש בהם, אותם וטרנים שמשרתים ברציפות כל כך הרבה שנים או אלה ששבו מהפטור? ראשית, ניסיון גדול. הם מכירים את זירות הלחימה ברצועת עזה ולבנון ממלחמות, מבצעים ואינתיפאדות שונות ומביאים את ניסיונם הרב לשדה הקרב. יש להם גם חוסן מנטלי ומחויבות גדולה. הם מכירים את תחושת מעבר הגדר וחציית הגבול לשטח האויב ומשפיעים רבות על הדור הצעיר שעד חרבות ברזל לא טעם את טעמה המר של המלחמה.
"השחיקה והרצון לשוב הביתה, כשהוא רואה את חברו – בן 42 ואב לשישה ילדים – ממשיך להתייצב ולתרום עם חיוך, זה גורם לו לנשוך שפתיים ולהמשיך"
אחת התופעות המרגשות שהתגלו בשנה וחצי האחרונה, היא הקשר המיוחד שנרקם בין הלוחמים הוותיקים לצעירים. החיילים הצעירים לומדים רבות מדור המילואימניקים המבוגרים שמצדם לא מהססים לקיים את האמרה מפרקי אבות: "איזהו החכם? הלומד מכל אדם".
באחת השיחות שניהלנו בתוך אחד המבנים בג'באליה, סיפר אחד הלוחמים הצעירים שלמרות הקושי הגדול, השחיקה והרצון לשוב הביתה, כשהוא רואה את חברו – בן 42 ואב לשישה ילדים – ממשיך להתייצב ולתרום עם חיוך, זה גורם לו לנשוך שפתיים ולהמשיך.
מדינת ישראל חייבת רבות לבניה ובנותיה הלוחמים בסדיר ובמילואים, אך נראה שבלי שנשים לב צמח כאן דור מילואימניקים חדש – לא צעיר, לא בשיא כושרו הפיזי, עם ברכיים וגב מעט חורקים, אבל עם לב גדול ורוח שליחות אדירה. ועם זה, אין סיכוי שאנחנו לא מנצחים.
משה ויסטוך הוא עורך מדור הדעות באתר ומחבר הספר "חברות ברזל" בהוצאת סלע מאיר
