לוחם המילואים און ארביב כותב: "יצאתי לטייל קצת עם המשפחה בצפון ופתאום ניגש אליי מישהו ואומר: "אני מכיר אותך". אני מסתכל עליו ולא מצליח להבין מאיפה. ואז הוא מוסיף: "ביקרתי אותך בבית החולים"

"יעל מסתכלת עליו, מצליחה לזהות אותו מעבר למשקפי השמש ולכובע הגדול, ואומרת מיד: "יו, זה דניאל הגרי!" ואז נפל לי האסימון. נפצעתי ב־26.10.24, לפני כמעט שנתיים"

"תחשבו על זה רגע. במהלך המלחמה דניאל הגרי פגש אלפי חיילים, פצועים ומשפחות. עבר בין בתי חולים, שמע אינספור סיפורים והתמודד עם ימים שאף אחד מאיתנו לא ישכח".

"ובכל זאת, כמעט שנתיים אחרי, הוא זוכר אותי. זוכר שביקר אותי בבית החולים. זוכר את הפציעה. זוכר את הסיפור. בעיניי, זה אומר המון על האדם, ועוד יותר על המפקד".

"מפקד שרואה את האנשים שלו. מפקד שזוכר אותם. מפקד שמבין שמאחורי כל פצוע, כל חייל וכל מספר, יש אדם וסיפור שלם. עם מפקד כזה הייתי רוצה לצאת לקרב".

שתפו כתבה זו:

0 0 הצביעו
דירוג הכתבה
guest
0 תגובות
משוב מוטבע
הצג את כל התגובות
טוען עוד כתבות