לא עוד צאן לטבח: בני התורה של היום לובשים מדים

בשבוע שעבר חזרתי עם תלמידותיי מבית המדרש לנשים במגדל עז מסיור בפולין. ביקרנו במחנות ההשמדה והריכוז, ביערות בהן נשפך דם יהודים כמים, וגם בקברי גאוני ישראל שחיו בפולין בתקופותיה השונות.

בעודי עומד במשרפות מיידנק קיבלתי הודעה על הצעדה החשובה שאורגנה בירושלים למען השוויון בנטל הגיוס. אולם לדאבוני קבלתי מיד לאחר מכן גם עדכון על דברי הביקורת של פוליטיקאים מהמגזר החרדי שמחו כנגד אותה צעדה בטענה שמדובר בפגיעה בעולם התורה. בנוסף, הם טענו, כמו רבנים חרדים שונים, כי התורה היא זו שמגינה על עם ישראל. יש שהפליגו ואמרו שלא הטנקים והמטוסים הם אלו שמגינים על עם ישראל בשדה הקרב, אלא התורה ורק התורה.

בנינו צבא וגם עולם תורה

באמירות הללו, דווקא לרגל משרפות מיידנק, אין אמת הלכתית ומוסרית. בתקופה השואה יהודים רבים נאלצו ללכת כצאן לטבח, התורה חגרה שק כאשר גדולי ישראל הלכו למשרפות האש, התורה חגרה שק כאשר הספרייה בבית המדרש של חכמי לובלין עלתה באש, בתי כנסיות נשרפו ובתי מדרש נגדעו.

אז, יהודי אירופה לא יכלו להילחם כנגד הצורר הנאצי ולכן הכול עלה באש. אבל זכינו לעלות לארץ הקודש, הקמנו מדינה, בנינו צבא וגם עולם תורה מפואר. גידלנו תלמידי חכמים שהם גם לוחמים וזכינו לדור שיודע להילחם ולהגן על עצמו. דור הניצולים ראו בהקמת המדינה כנקמה בנאצים.

"תופעה זו שהקב"ה נלחם עבורנו הייתה חד פעמית ונכונה לשעתה, ואילו מאז אותו אירוע המסמן את תום עידן הנִסים והתערבות ה' במהלך הטבע מוצג לפנינו העולם הריאלי"

באותן משרפות פגשתי איש יקר מפז ורב ומחנך דגול – הרב בני קלמנזון, שבני משפחתו יצאו להגן על קבוץ בארי ובאותו הקרב אלחנן בנו נפל. כמה סימבולי היה לפגוש את הרב בני ליד משרפות מיידנק. ניצולי השואה זכו והגיעו לארץ והיו ממקימי מדינת ישראל.

בשבת הקרובה, שביעי של פסח, נקרא על המלחמה הראשונה של ישראל מיד לאחר יציאתם ממצרים. ושם נאמר: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". המלחמה על קריעת ים סוף הייתה מלחמתו של ה' מול האויב. קריעת ים סוף נעשתה כחלק ממכות ה' במצרים ולכן זו הייתה מלחמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו.

אולם מיד לקראת סיומה של  הפרשה מותקף העם על ידי עמלק, והנה כאן אין הוא מצֻווה להחריש אלא להילחם. באותו הרגע תם העידן של "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן", ותחת זאת אנו קוראים על מלחמת עמלק ששם יהושע מוביל את בני ישראל לקרב. תופעה זו שהקב"ה נלחם עבורנו הייתה חד פעמית ונכונה לשעתה, ואילו מאז אותו אירוע המסמן את תום עידן הנִסים והתערבות ה' במהלך הטבע מוצג לפנינו העולם הריאלי, שבו מופיע לפתע האויב הצורר שאין לנו איתו שום קשר וללא כל סיבה הנראית לעין כופה עלינו מלחמת חוסר ברירה.

מלחמת מצווה

כאן אין ה' נלחם לישראל ואין הם מחרישים, אלא מעתה, כפי שנצטווה יהושע: "בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". בחג הפסח אנו עוסקים בגאולה הראשונה והחפוזה, זו שהביאה אותנו אל הארץ. אולם יש לזכור שכיום אנו נדרשים לצאת למלחמת מצווה ואין אחד שפטור ממנה ובוודאי לא אלו שאינם לומדים תורה יומם ולילה.

אפשר לומר שבגיוס לצה"ל יש סכנות דתיות ורוחניות אבל בשום פנים ואופן אין להוציא שקר מפינו ולומר שרק התורה היא זו שמגינה עלינו, במיוחד לאור מה שעברנו על אדמת אירופה. בשעת מלחמה וסכנה עלינו להרבות בתפילה, אך בוודאי שעלינו גם להתייצב ולהילחם כי משם תבוא לנו ההגנה וההצלה.

הרב מאיר נהוראי הוא יו"ר ארגון רבני ורבניות בית הלל ורב מושב משואות יצחק