עם פתיחת המבצע המשותף של צה"ל וצבא ארה"ב נגד יעדים באיראן הבוקר (ש'), והתרעות שנשמעו ברצף מצפון הארץ ועד הדרום, מיליוני הורים מצאו את עצמם שוב מול אותה שאלה מוכרת: איך מתווכים לילדים את המציאות הביטחונית המטלטלת – מבלי להבהיל, ומבלי לערער את תחושת הביטחון שלהם?
ברקע ההסלמה והאפשרות לימים מתוחים נוספים, מדריכת ההורים מיכל דליות, מציגה בשיחה עם רגע NEWS מספר טיפים להורים ומסבירה כיצד יש לנהוג במצב הביטחוני החדש.
"האזעקה הראשונה טרפה את הקלפים"
דליות שנודעה בכינוי "סופר נני", מסבירה כי האופן שבו מתווכים לילדים מציאות ביטחונית תלוי קודם כול בגילם: "ילדים בבית ספר יסודי כבר חיים בתוך מציאות מתוחה בשנתיים האחרונות. הם שמעו חדשות, חוו אזעקות, חלקם מכירים הורים במילואים. עבורם, זה לא משהו תיאורטי לחלוטין. אבל האזעקה הראשונה בכל סבב – תמיד תטרוף את הקלפים. היא שוברת את תחושת השגרה שההורים מנסים לשמר".
לדבריה, המסר העקרוני להורים דומה בכל גיל: "יש אנשים רעים שמנסים לפגוע בנו, אבל יש גם חיילים שמגנים עלינו, ואנחנו עושים מה שצריך כדי להיות בטוחים". עם זאת, היא מדגישה שהאופן שבו הדברים נאמרים לא פחות חשוב מהתוכן עצמו: "ילדים צעירים מסתכלים על ההורים שלהם כדי להבין איך לפרש את המציאות. הם לא מבינים באמת מה זה מוות, הרס או פגיעה בבית. הם לומדים דרך התגובה שלנו. לכן ה'איך' משמעותי יותר מה'מה'".
יש מי ששומר עלינו
דליות מזכירה את שלושת מצבי התגובה למצבי לחץ: Fight, Flight, Freeze – לחימה, בריחה או קיפאון.
"הורה לא תמיד יודע איך הוא יגיב ברגע של אזעקה או בהלה. יש מי שקופא, יש מי שמיד נכנס לפעולה, ויש מי שרוצה לברוח. זו תגובה ביולוגית עמוקה, לא בחירה מודעת. אבל אחרי כמה שנים כאלה, רוב ההורים כבר יודעים איפה הם נמצאים ויכולים להיערך מראש. אם אחד מבני הזוג נלחץ מאוד – השני צריך לקחת פיקוד".
העיקר, לדבריה, הוא לשדר לילד ביטחון גם אם בתוכו ההורה חרד. "ילד שחווה אזעקה ורואה הורה מתפקד – גם אם הוא מפחד, הוא לומד שיש מי ששומר עליו".
האם כדאי להכין ילדים מראש לימים העצימים?
"החיים מורכבים מאירועים צפויים ולא צפויים. יש הבדל בין מידע לבין חוויה. להגיד לילד 'צה"ל וארה"ב פתחו במלחמה' זה מידע. אבל אי אפשר להכין אותו רגשית לחוויה עצמה".
לדבריה, ילדים קטנים אינם מבינים מושגים מופשטים כמו מוות או ירי טילים. "ידע אמיתי מגיע מתוך חוויה. ילד קטן חי את מה שקורה עכשיו – מי מדבר איתי, מי מחייך אליי. מושגים כמו הרס או מוות פשוט לא קיימים עבורו במלוא משמעותם". לכן, אין טעם להציף במידע מפחיד. "עדיף לדאוג שהם יהיו ליד מבוגרים, בסביבה בטוחה, ופחות לדבר על תרחישים".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
הזירה הדיגיטלית
בשנים האחרונות נוספה למלחמה זירת חדשה – הרשתות החברתיות והלוחמה הפסיכולוגית. מיכל מדגישה שיש לשים דגש על תקשורת פתוחה עם הילדים ומסבירה שאי אפשר לשלוט בכל מה שהם רואים.
"אי אפשר באמת לעקוב אחרי מה שהילד רואה בטלפון שלו", אומרת מיכל. "הדרך היחידה לדעת מה עובר עליו היא דרך קשר איתו. אם הילד גדל בבית שבו מדברים ומשתפים – יש סיכוי שהוא יספר". לדבריה, גם אם יש שיח פתוח, לא נדע הכול – וזה טבעי. "גם אנחנו היינו מתבגרים והסתרנו מההורים שלנו. הרצון לדעת הכול הוא טעות מראש".
היא ממליצה לשאול בסקרנות אמיתית, לא בחקירה: אפשר לשאול "מה אומרים בטיקטוק על המצב? מה אתה רואה? שתף אותי". אם הקשר טוב – השיתוף יגיע.
להתמקד בכאן ועכשיו
בסיום השיחה מיכל מדגישה: "על רוב אירועי החיים אין לנו שליטה. אנחנו לא יודעים אם החלטות שקיבלנו טובות עד שאנחנו חיים אותן. לכן לא צריך להיכנס לאדישות או לחוסר אונים. עלינו לסמוך על הכוחות שלנו ושל הילדים שלנו".
לדבריה, התפקיד ההורי המרכזי הוא לגדל ילדים עם אומץ, אופטימיות ואמונה בעצמם: "לא לפנק מדי, לא לגונן מדי, לא לרחם מדי. לשמור ולהגן – אבל לא יותר מדי. לתת לחיים לקרות, ולחיות אותם בגישה אופטימית".
