בנאום חריג פנה היום (א') בכיר חמאס ברצועה, חליל אל-חיה, לירדן ולמצרים – שתי מדינות שבעיני חמאס נחשבו במשך שנים "בוגדות", בשל יחסיהן המדיניים עם ישראל. אבל הפעם, הטון היה אחר: לא תקיף, לא מתריס – אלא כמעט מתחנן.
"אנשינו בירדן, ארץ האיתנות וההתגייסות, עמנו מצפה לכם בתקווה ואחווה רבים, כמו שבאתם בחייכם, והשהידים שלכם מתו על גבול פלסטין… תמשיכו בהתעוררות העממית שלכם כדי לעצור את הפשע המחריד נגד אחיכם והמקומות הקדושים שלכם…", ביקש אל-חיה.
ובהמשך – פנה באופן דומה למצרים: "אחינו במצרים הפורייה, אנחנו פונים אליכם לאור המעמד הפוליטי והחברתי באומתנו ובזירה הבינלאומית, ואנחנו יודעים שכואב לכם בכאב אחינו בעזה. תושבי מצרים, הנהגת מצרים, צבא מצרים, שבטיה, ואנשי הדת שלה… האם זה הגיוני שאחיכם ימותו בעזה מרעב כשהם על הגבול שלכם, וקרובים מכם? הכיבוש הפך את מעבר רפיח למעבר מוות והרעבה… לכן אנחנו מצפים באמון מלא למצרים העצומה, שתאמר את מילותיה המכריעות – שעזה לא תמות מרעב".
זו לא רק פנייה – זו קריאת מצוקה
על אף הטון המתסיס אל-חיה מודה שהוא זקוק לעזרה. לא עוד האשמות חותכות אלא בקשה חרישית, כמעט מבוהלת, שלא לנטוש את עזה.
ירדן: הקשר קיים, המרחק נשמר
הפנייה לירדן לא מנותקת מההקשר ההיסטורי. לירדן יש קשר עמוק עם העם הפלסטיני, במיוחד בגדה המערבית, שעליה שלטה עד 1967. עד היום, חלק ניכר מהאוכלוסייה הירדנית הוא ממוצא פלסטיני. הממלכה תומכת עקרונית בזכויות העם הפלסטיני, אך שומרת על מרחק מובהק מחמאס – בשל קרבתה לרשות הפלסטינית, הרצון לשמור על יציבות פנימית, וההתנגדות הממסדית לאסלאם הפוליטי.
ההנהגה ההאשמית שואפת להרגיע את הרוחות ולא להציתן, והיא נזהרת מאוד מהתבטאויות שעלולות לעורר זעם ברחוב הירדני, שבו קיים רוב פלסטיני משמעותי. מכאן שגם הפנייה הישירה של חמאס לאזרחי ירדן ול"כבוד הלאומי" עלולה להיתפס בעמאן כניסיון לא רצוי להסית את הרחוב – דבר שהממלכה תעדיף להרחיק מעליה.
מצרים: מתווכת, אבל לא שותפה
הסכם השלום בין מצרים לישראל, שנחתם ב-1979, עורר אז תחושת בגידה בקרב הציבור הפלסטיני. ההנהגה של אש"ף גינתה אותו, והיחסים בין הצדדים היו מתוחים. אך לאורך השנים, מצרים ביססה את עצמה כמתווכת מרכזית בין ישראל לחמאס – בעיקר בזכות שליטתה במעבר רפיח והקירבה הגיאוגרפית לרצועה.
יחד עם זאת, מצרים מתייחסת לחמאס בזהירות עמוקה ואף בחשדנות. הסיבה ברורה: חמאס הוא שלוחה אידאולוגית של האחים המוסלמים, הארגון שמהווה אויב מובהק של המשטר המצרי בראשות א-סיסי. התיאום קיים, אך הוא מתוח ומוגבל – מצרים פועלת באופן שימנע חדירה של חמאס לשטחה, תוך איזון בין אינטרס אזורי, לחצים בינלאומיים, ושיקולים ביטחוניים.
חמאס מתכופף – כי אין לו ברירה
חמאס נהג להציג את עצמו כגורם עומד בזכות עצמו – כזה שאינו זקוק למטריות מדיניות מהעולם הערבי, בניגוד לרשות הפלסטינית. ברטוריקה שלו, הוא מבליט עמידה עיקשת והתנגדות בלתי מתפשרת, גם מול משטרים ערביים שתומכים בנורמליזציה עם ישראל. אך בפועל, הארגון תלוי לאורך השנים בשורת שחקנים אזוריים וככל שהלחימה מתעצמת התלות נעשת קריטית יותר.
אבל הפנייה של חליל אל-חיה חושפת משהו אחר: פחד, חולשה וחוסר ברירה. הארגון, שנמצא תחת לחץ פנימי וחיצוני, מבין שבלי הקהילה האזורית – אפילו זו שהוא ראה כבוגדת – הוא עלול להיתקע לבד.
הרטוריקה מתרככת, והויתור על העקרונות מצביע על שינוי: אולי לא בהשקפת העולם, אבל בהחלט במעמד ובמעמסה.
