בין קומדיה למציאות: כך ישראל הופכת למעצמה שקטה

במרכזה של הסאטירה הבריטית הקלאסית מסוף שנות ה-50, "העכבר ששאג", אומה זעירה ובדיונית מכריזה מלחמה על ארצות הברית, לא בתקווה לנצח, אלא כדי להפסיד ולקבל סיוע נדיב לאחר המלחמה. במקום זאת, באמצעות סדרה של תקלות קומיות, אותה מדינה מוצאת את עצמה כמנצחת בטעות וכמעצמה גרעינית.

ישראל מעצמה אזורית

המסר הפרובוקטיבי, והאמיתי, מהסרט הוא שאפילו מדינות קטנות יכולות לשנות את הדינמיקה הגלובלית עם כוונה אסטרטגית, תזמון ומטרה ברורה. מדינת ישראל נתפסת לעתים קרובות כאומה קטנה המוקפת באי יציבות, אך לחלוטין לא דמות קומית, לכן הגיע הזמן לאמץ מציאות נועזת: ישראל יכולה וצריכה להתחיל לפעול לא רק כמדינה הפועלת למען הישרדותה, אלא כמעצמה אזורית פרואקטיבית המעצבת את עתיד המזרח התיכון.

הביצועים הצבאיים האחרונים של ישראל הדגישו את יכולותיה חסרות התקדים באזור. חיסול תשתיות חיזבאללה, שיתוק מבני הפיקוד של חמאס בעזה והתגובה המחושבת לפרובוקציות איראניות, שהגיעו לשיאן בהצלחות מבצעיות משמעותיות, מצביעים על יתרון טקטי מוחץ.

איראן, שהייתה במשך זמן רב המתחרה האגרסיבית ביותר לדומיננטיות אזורית, מצאה את שלוחיה נחלשים, כלכלתה נחנקת והשפעתה פוחתת על רקע תסיסה פנימית וביקורת בינלאומית. נפילת משטר אסד בסוריה, בסיוע עקיף של איראi, מפרקת עוד יותר את ציר ההשפעה של טהראן.

עם זאת, איום קיומי אחד נותר ללא מענה – תוכנית הגרעין של איראן. זה כבר לא מספיק לעכב או להרתיע. ישראל חייבת להוביל קואליציה, דיפלומטית או צבאית, לפירוק היכולת הגרעינית של איראן בהסכמה, בכוח, או בשילוב של שניהם. העמימות בשאיפותיה של איראן וההססנות של הקהילה הבינלאומית הופכות את זה לקו אדום שלא ניתן לחצות.

"ישראל בולטת כאומה יציבה, חדשנית, עליונה מבחינה צבאית ויעילה יותר ויותר מבחינה דיפלומטית"

במקביל, טורקיה עברה ממשתתפת שקטה למתווכת פעילה, במיוחד בסוריה. פריסת הכוחות הטורקיים בצפון סוריה, בשילוב החזון הניאו-עות'מאני של ארדואן, מציבים איום חדש. הצבת כוחות טורקיים בגבול הצפוני של ישראל, בתוך סוריה השברירית וחסרת החשמל, מציגה קלף נפיץ. היא מסבכת את הפעילות, מגבירה את הסיכון להסלמה בסכסוך ועלולה לעודד פלגים אסלאמיים יריבים בחסות טורקית. אי אפשר להתעלם מכך.

בינתיים, שחקנים גלובליים כמו סין ורוסיה מעמיקים את טביעת הרגל שלהם במזרח התיכון. יוזמת החגורה והדרך של סין קושרת בשקט נמלים, כבישים ורשתות דיגיטליות מהמפרץ ועד הלבנט, ואילו רוסיה, שספגה מכה לאחר התמוטטות משטר אסד, מחזירה כעת את כוחה ואת קשריה עם הממשלה החדשה בסוריה.

בנוף שנוי במחלוקת זה, ישראל בולטת כאומה יציבה, חדשנית, עליונה מבחינה צבאית ויעילה יותר ויותר מבחינה דיפלומטית. מדוע, אם כן, אנו חושבים על עצמנו לעתים קרובות כעל הפריפריה ולא כעל הליבה?

הדימוי העצמי האסטרטגי של ישראל עוצב במשך עשרות שנים על ידי טראומת ההישרדות – דמוקרטיה בודדה במצור. אבל העידן הזה משתנה. כפי שאומר הפתגם, "מי שחושב שהוא מוכה, הוא אכן כזה". תפיסת עצמנו כתגובתיים או מתגוננים בלבד מגבילה את ההשפעה הדיפלומטית שלנו וחונקת שותפויות אזוריות.

מדינה שמתנהגת כמו מנהיגה מושכת אחרים. מדינות מעדיפות לחבור למעצמה חזקה ויציבה שמובילה עם מטרה וביטחון. באמצעות הקרנת עוצמה, לא רק צבאית אלא גם דיפלומטית וכלכלית, ישראל יכולה להפוך למוקד משיכה במזרח התיכון – למדינות, להשקעות ולהשפעה.

בתרבות הערבית, פתגם זה מדגיש את חשיבותם של שכנות טובה אפילו על פני הבתים הטובים ביותר. כדי שישראל תוביל אזורית, נורמליזציה אסטרטגית עם מדינות סוניות מתונות היא חיונית. הסכמי אברהם היו רק ההתחלה. העמקת היחסים עם מדינות כמו ערב הסעודית, עומאן, מרוקו, ואפילו חידוש היחסים עם ירדן ומצרים עם כבוד ותמריצים מחודשים היא חיונית.

שותפויות אלה אינן נועדו רק לביטחון. הן צריכות להתפתח לבריתות כלכליות, טכנולוגיות, חינוכיות ותרבותיות. הסכם אנרגיה נקייה מזרח-תיכונית רחב, קונסורציום חדשנות במים או פיתוח אמצעים טכנולוגיים יכולים להביא לעידן חדש של תלות הדדית, כשישראל מובילה בראש.

קשר ישראל – ארה"ב

ארה"ב נותרה בעלת ברית מרכזית של ישראל. אך בעוד וושינגטון מאזנת מחדש את המיקוד הגלובלי שלה, על ישראל להבטיח את המשכיות היחסים הללו תוך היערכות לאוטונומיה אסטרטגית. גיבוש הסכמי הגנה ארוכי טווח עם ארה"ב, הקשורים לא רק לתמיכה צבאית אלא גם לשיתוף פעולה טכנולוגי ומודיעיני, עשוי להבטיח תמיכה אמריקאית בחזון האזורי של ישראל.

מה לגבי סין ורוסיה? אי אפשר להתעלם מאף אחד מהם. סין היא ענקית כלכלית. המעורבות כאן חייבת להיות פרגמטית וזהירה: לקדם בברכה השקעות במגזרים לא רגישים (כמו תשתיות או אנרגיה נקייה), אך לשמור על טכנולוגיות הליבה ותחומי הסייבר. שקיפות ותיאום עם ארצות הברית בהתקשרויות אלה ימנעו תגובות דיפלומטיות קשות.

"עלינו להשקיע בשקט במודלים אזוריים פוסט-רוסיים, במיוחד בתחום האנרגיה"

טביעת הרגל האזורית של רוסיה היא בעיקר צבאית ואופורטוניסטית. בעוד שעלינו לשמור על פרוטוקולים של מניעת עימותים, אסור לישראל לעשות רומנטיזציה ליחסים עם מוסקבה. במקום זאת, עלינו להשקיע בשקט במודלים אזוריים פוסט-רוסיים, במיוחד בתחום האנרגיה, שבהם ישראל ובעלות בריתה במזרח הים התיכון, יוון, קפריסין, מצרים ואפילו קטאר, יכולות לעצב מחדש את מפת הגז של אירופה.

איראן נותרה האתגר העיקרי לטווח הארוך. שינוי המשטר צריך להיות מדיניות, אבל הכלת המשטר חייבת להיות קודם. זה כולל חיזוק האופוזיציה הפנימית בערוצים דיגיטליים והומניטריים, המשך הרתעת הסייבר, שיבוש קווי אספקה אזוריים ומימון פרוקסי, שמירה על אופציות צבאיות אמינות וגלויות, והכי חשוב, פירוק היכולת הגרעינית שלה. הדיפלומטיה עשויה לעכב אותה, אבל הכוח חייב להישאר על השולחן. מעורבות מעמדה של כוח אינה חולשה. אם טהראן תתמתן אי פעם, ישראל צריכה להיות מוכנה לשינוי ביצירתיות דיפלומטית – כל עוד הערבויות הביטחוניות יישארו יציבות.

הגיע הזמן שנפסיק לחכות שהעולם ייתן לנו לגיטימציה

כמובן שלא מדובר באוטופיה ויהיו לכך אתגרים ומכשולים כמו השבריריות ודו הפרצופיות של חלק מהמשטרים הסונים, התגברות היריבות עם איראן ושלוחיה, מאבקים מול מדינות אזוריות נוספות וכמובן פיצול פוליטי פנים ישראלי

אך היתרונות של חשיבה גדולה יותר בולטים מאוד ועשויים להשפיע על ישראל מבחינה ביטחונית, כלכלית, יוקרה ותדמית, חדשנות בנושאי מחקר וטכנולוגיה וכן גאווה בקרב יהודי התפוצות שישראל אינה מדינה מבודדת אלא מגדלור מוביל.

כמו שאומר הפתגם הערבי, "מאן ג'דה וג'אדה" – מי ששואף מצליח. ואולי, רק אולי, הגיע הזמן שנפסיק לחכות שהעולם ייתן לנו לגיטימציה. כמו המדינה הבדיונית בסרט האבסורד הבריטי המענג ההוא, גם אנחנו עשויים לגלות שמשחק נועז יותר יוצר את המציאות שאנו מחפשים. ישראל שואגת. עכשיו היא חייבת להוביל.

עודד עילם הוא ראש חטיבת הפח"ע לשעבר במוסד וחוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון