הבוקר (ראשון) פרסם דובר צה"ל כי צה"ל ושב"כ איתרו והשיבו את גופותיהם של החטופים אלמוג סרוסי, כרמל גת, עדן ירושלמי, הרש גולדברג-פולין, אלכסנדר לובנוב ורס״ר אורי דנינו, לאחר שהם נחטפו ונרצחו על ידי מחבלי חמאס בעזה. לאחר הליך זיהוי שנעשה על ידי המכון הלאומי לרפואה משפטית, משטרת ישראל והרבנות הצבאית, צוות החטופים באגף כוח האדם, אשר אחראי על ליווי משפחות החטופים, נמסרה ההודעה למשפחות.
הערב התקיימו הלוויותהם של אלמוג, אורי, אלכסנדר ועדן, בהשתתפות המונים שהגיעו כדי לחבק את המשפחות.
ברעננה התקיימה הלוויתו של אלמוג סרוסי (26) בהשתתפות אלפים. אלמוג הותיר אחריו זוג הורים, יגאל ונירה, שני אחים ואחות, עמית להב ושקד.
אחיו של אלמוג הגיעו ללוויה עם חולצות שעליהן מודפס "מחזירים אותם הביתה עכשיו". אימו של אלמוג, נירה, ספדה לו: "תודה רבה לכל מי שפה. בן יקר שלי, אהוב שלי. כמה התפללנו לחבק אותך, לראות את החיוך שלך. קיווינו לראות אותך שמח, מוקף במשפחה וחברים, אבל הופקרת, יום-יום. הופקרת על מזבח מיטוט החמאס, ציר פילדלפי, רפיח. אתה ועוד מאות. הלוואי ונהיה האחרונים. צריך עסקה לשחרור החטופים. אלמוג, תחזור לזרועותיה של אהובתך והחברים שלך. אנחנו אוהבים אותך כל כך. לעולם תהיה חרוט בליבנו".
האחות שקד ספדה: "אלמוג שלי' 11 חודשים החזקת מעמד. אני לא מאמינה שזה קרה. כל כך חיכיתי שתחזור, כל כך רציתי שתקים משפחה, אבל זה לא קרה. עכשיו אתה עם שחר אהובתך. אני מצטערת, זה לא מגיע לך. אלמוגי שלי, אני מבטיחה לך שנמשיך להיות חזקים. אני מבטיחה שכולם ידעו מי היית. הבחור עם העיניים הטובות, שמסתכל קודם על אחרים ואחר כך על עצמו. אתה מושא ההערצה שלי, החבר הכי טוב שלי. היית גיבור שלי ועכשיו אתה גיבור של מדינה שלמה. אסור שיהיו עוד גיבורים כאלה. אני אלחם שכל החטופים ישובו הביתה".
האחים עמית ולהב ספדו: "אלמוג, אח שלנו הגדול, אנחנו לא מאמינים שאנחנו עומדים פה. כל 11 החודשים היינו באופטימיות, אבל בורא עולם חשב אחרת. היית מודל לחיקוי שלנו. תמיד היית שם בשבילנו ושמרת עלינו, ועכשיו אתה שומר עלינו מלמעלה. אנחנו תמיד נזכור אותך"
קצין הקשר עם המשפחה מטעם צה"ל ספד לאלמוג גם הוא, ומסר התנצלות בפניו ובפני המשפחה. "לא עמדתי במשימה להשיב את אלמוג למשפחתו", אמר. "אחרי 7 באוקטובר הגעתי למשפחה ודיווחתי להם שאלמוג חטוף, אך חי. לפני כן יגאל האב קיבל הודעה שאלמוג נרצח, אך הוא לא האמין וביקש לראות את גופת בנו. כשלקחו אותו לראות את הגופה התברר שמדובר באדם אחר. הבטחתי למשפחה שאחזיר את אלמוג בחיים, אך לא עמדתי במשימה".
במקביל להלוויה ברעננה, התקיימו גם הלוויותיהם של אורי דנינו, אלכסנדר לובנוב ועדן ירושלמי. הרב הראשי לישראל לשעבר, יצחק יוסף, קרא בהלווייתו של אורי כי "לעשות הכל לשחרורם של החטופים, אפילו לשחרר מאות ואלפי מחבלים רוצחים עם דם על הידיים. ככה צריך לעשות".
אחיו של אורי ז"ל, אהרון, ספד: "איך בכלל מתחילים? איך ניגשים לסיטואציה כזו? תמיד אמרת, 'תחייך, החיים יפים יותר'. אבל אני שואל את עצמי: מותר לי לחייך? החיים באמת יפים יותר? ב-330 הימים האחרונים לא מצאתי סיבה לחייך, לא מצאתי במה להיאחז או על מי לסמוך, חוץ מבורא עולם. היית עמוד התווך של הבית, של החברים ושלי. תמיד דאגת שארגיש מוגן, בטוח, שלא משנה מה – תמיד תהיה שם כדי לעזור ולהגן.
"החיוך שלך היה הדבר הכי טוב שקרה לי, והיום הוא הסיוט שלי. אני רואה אותו בכל מקום ולא יכול להפסיק לבכות. החיוך שלך היה הסימן המוכר שלך. אני זוכר בכיתה ה', כשאתה היית בטירונות, ואני עברתי לבית ספר חדש ולא קיבלו אותי שם. לא הרגשתי שייך, לא הרגשתי במקום הנכון. מרחק שלוש שעות נסיעה, עמדת בשער של בית הספר וחיבקת אותי חיבוק חזק כל כך, שחי בי עד היום. תמיד דאגת שארגיש טוב עם עצמי ועם האחרים. תמיד גרמת לי להאמין. אתה היית המגן שלי, החיבוק המנחם שלי, והיית לי בעצם הכל. היית האור בנקודות החשוכות שלי והשותף למסע החיים שלי. בחרת לשים את עצמך תמיד אחרון, בחרת להציל אחרים למרות שאתה עצמך היית בחוץ.
"תמיד היית שם בשבילם, למרות שגם אתה היית צריך חיבוק. אין געגוע גדול יותר לצחצוח השיניים הרועש שלך בבוקר, לקפה ולשירים למסיבות, לשיחות בשעות הקטנות של הלילה". אתי, דודתו, ספדה: "אורי, תשמור על סבא וסבתא, אנחנו מבקשים ממך סליחה שלא עשינו מספיק. כולם באו לחלוק לך כבוד אחרון, כולם שמעו אותך. ילדים בני שנתיים התפללו בשבילך. נשבעתי כל בוקר התפללתי סליחה, סליחה אורי, סליחה מאיתנו".
אמה של עדן ספדה: "אני מצטערת. התפללנו, רצינו להאמין שזה לא נכון. לא ככה דמיינתי את הסוף שלך. רציתי לקבל אותך חיה, הרבה אנשים רצו להכיר אותך – אבל לא ככה. סליחה שלא הצלחנו להציל אותך".
אנטון, אחיו של אלכס ז"ל, ספד: "במשך כל הימים האלה האמנתי שאראה אותך. תמיד היה לך חיוך רחב על הפנים, ואני אהבתי לייעץ לך ולכוון אותך. עכשיו, אחרי 331 ימים, אני רואה אותך פה. השארת בעולם הזה הרבה דברים טובים, אני זוכר את כל הסטנדאפים והצחוקים". מיכל, רעייתו של אלכס, אמרה: "אהבת חיי, נשבענו עד שהמוות יפריד בינינו. אז איך הוא הפריד? אני מדברת עליך בלשון עבר. אלוהים לוקח את הטובים ביותר. אני רוצה להתמקד בך, באהבת החיים, בחופש שלקחו ממך ב-7 באוקטובר הנבלות האלה".
