יום הזיכרון הזה אינו דומה לקודמיו. מאז מתקפת ה-7 באוקטובר, נוספו לרשימת החללים מאות שמות חדשים – לוחמים, אזרחים ואנשי כוחות הביטחון. לצד ההרוגים והנפגעים, ישנם גם עשרות חטופים שעדיין לא שבו – ובהם מי שנחטפו חיים מגבול עזה, לוחמים שנפלו בשבי תוך כדי לחימה בקרבות בעוטף, ואזרחים וחיילים שגופותיהם עדיין מוחזקות בידי חמאס.
זוכרים – גם בלי קבר
ביום שבו עם ישראל מתייחד עם זכר הנופלים, משפחות רבות נותרות בלי מצבה לבכות עליה, בלי קבר לפקוד. בשנה הזו, יום הזיכרון אינו רק יום של כאב על מי שאינם – אלא גם זעקה מתמשכת להשבתם של מי שטרם שבו. עבור משפחות רבות, השכול עודו תלוי, ממתין, בוער.
נעומי ברוך אימו של אוריאל ברוך שנחטף ממסיבת הנובה סיפרה: "ביום הזיכרון כולם עולים לקבר להתייחד עם היקירים שלהם, לי אין לאן ללכת. זה הדבר שהכי הכי קשה שבן אדם יודע שבישרו לו שהילד לא בחיים אבל אין גופה ואין קבר ולא היתה לוויה".
מירב טל, בת זוגו של יאיר יעקב שנחף מביתו בניר עוז הוסיפה: "זה מתסכל, כל יום שובר אותך מחדש, גם להשתקם אי אפשר".
בר גודארד, בתו של מני גודארד שנחטף מביתו בבארי שיתפה: "חסר לי שאין לי מקום לבוא אליו ולטפח ולהביא לשם את הנכדה שלו, החדשה ושהוא יהיה קרוב אליה לרגע, כשאימא שלי התקשרה אליי בבוקר ואמרה לי שאבא שלי נרצח אני זוכרת שאמרתי לה שעוד כמה דקות זה נגמר והעוד כמה דקות האלה לא עברו עדיין, עדיין זה לא נגמר. אנחנו עדיין שם ועד שלא יהיה לנו קבר ונסגור את היום הזה אנחנו נישאר שם".
