אחר צהריים צלול עוטף את פוקרה, עיירת תרמילאים קסומה שכמו מונחת בשלווה לרגלי הרי ההימלאיה. על המזח הדרומי של אגם פווה.
שלושה צעירים עומדים שם: יונתן (יוניס) אשל, אורי טל ויואב בירנבוים – חברי ילדות ממודיעין, מלווים בזכרו של חברם בלב ובנפש, הלוחם הגיבור יונה בצלאל בריף ז"ל.
מעבר להרים
זה התחיל כבדיחה בין שלושתם. אחרי הליכה בת 15 קילומטרים בשבילים פראיים, התיישבו החברים ב'גסט-האוס'. פתאום אחד מהם אמר:
"אם יונה היה כאן, הוא היה עכשיו מחליף לנעלי ריצה ויוצא לעוד סיבוב”.
דממה השתררה. כולם ידעו: הוא באמת היה עושה את זה. כך נולד הרעיון לרוץ לזכרו.
הריצה שהתחילה בלב
יונה בצלאל, בן הזקונים לבית משפחת בריף, היה ילד של טבע, אהבת אדם, וחיוך תמידי.
חבריו זוכרים את המשחקים המשותפים במרתף של בית המשפחה. בין כדורי הסל למשחקי התופסת, הוא בנה לעצמו עולם. אהב טיולים ארוכים, את ריח הצפון אחרי הגשם, את ההבזק של מים באור השמש, את הדרכים הצדדיות.
בכל מסלול ביקש להוסיף עיקוף קטן – למצוא זווית חדשה, עץ נסתר, או סלע שעליו יוכל לשבת ולחשוב.
יונה היה אחד כזה שצבר חברים בכל צעד. בצעידה סתמית ברחוב בירושלים, לדוגמה, יכלו לעצור אותו כל כמה מטרים – אנשים מהעבר, מההווה, מהשכונה ומהטיולים. חבריו מספרים שתמיד ענה בחיוך, תמיד נתן לכל אחד את ההרגשה שהוא החבר הכי טוב בעולם, גם אם שכח את שמו.
יותר מכל, הוא אהב את החיים. לא באמירה, אלא במעשים יומיומיים.
הפציעה הראשונה וההחלטה שלא לוותר
חבריו של יונה נזכרים כיצד בחודש מאי 2023, בפעולה בטול כרם, יונה נפצע מרסיסים ברגליו. הפציעה הייתה קשה, הצבא הציע לו שחרור מוקדם, אבל הוא לא היה מוכן לוותר. שיקום מהיר, עקשני, כמעט בלתי אפשרי, הוביל אותו בחזרה ליחידת דובדבן – ללחימה בשטח, לריצה עם הנשק, למלחמה על החיים. הוא אהב את זה.
חודשים ספורים לאחר מכן פרצה המלחמה.
הכדור ה-13
ב-7 באוקטובר 2023, לפנות בוקר, שמחת תורה, יונה היה בגבול עזה לאחר שסגר שבת בבסיס. כשההתרעות הגיעו יונה יחד עם צוותו נווטו את עצמם לעבר כפר עזה הבוער. במעבר בין הבתים, תחת אש בלתי פוסקת, הוא מקבל פקודה: לחלץ את מפקדו הפצוע ואת חברו הקשר. תוך כדי שהוא סוחב אותם, נכנסו בו הקליעים – שלושה עשר במספר.
אבל יונה לא עוזב את חבריו. רק לאחר התמוטטות מוחלטת הוא נגרר למחסה, מחכה דקות ארוכות עד שהחילוץ יגיע. יונה היה הלוחם הראשון שפונה לבית החולים שיבא. הוא הגיע אלמוני, פצוע אנוש, ונרשם בטעות ברשימות הנופלים – עד שהמשפחה מצאה אותו חי, נלחם על החיים.
417 ימים של גבורה
במיטתו בטיפול נמרץ, יונה לא הפסיק לחיות. יחד עם בני המשפחה, גם החברים נשארו לידו במשך שעות ארוכות, חילקו את השבתות ביניהם כמו במשמרות. הביאו לו פיצה, סושי, צפו בכדורגל שהוא בכלל לא אהב, עשו אימוני פיזיותרפיה בשירה קולנית. התעקשו להכניס קרן אור אל ימים של חושך.
אורי טל, אחד מחברי הילדות של יונה, מספר: "בהתחלה, כשהיינו מגיעים לטיפול נמרץ, זה הרגיש כאילו יש את יונה שהכרנו – ועכשיו יש יונה אחר. אבל עם הזמן הבנו שזה אותו אחד, אותו יונה שאהב את החיים בלי גבול. הוא פשוט העביר את אותה תשוקה, את אותו חיוך, למאבק הכי קשה של חייו. איך שהוא חי לפני, זה מה שאפשר לו להילחם כל כך הרבה אחר כך".
יונה הצליח לשמור על אופטימיות גם כשהגוף בגד בו. "הוא דיבר על העתיד, על הלימודים, על החבר’ה שיבואו לשבת אצלו בחצר", אומר אורי. "הוא לא ויתר לעצמו אפילו לרגע". יונה, שהיה הפצוע הקשה ביותר מהלחימה ביום הטבח, הצליח לשרוד במשך 417 ימים של מאבק, עולה ויורד. עד שליבו הפסיק לפעום.
"בכל צעד – יונה איתנו"
כשנולד הרעיון של ריצת הזיכרון, החברים הרגישו שזה הדבר הכי טבעי: "יונה ידע לתת תחושת שייכות אמיתית, גם בארץ זרה. הריצה הזו היא לא רק בשבילו – היא בשביל כל אחד שמרגיש כאב או געגוע ולא רוצה להישאר לבד".
יואב בירנבוים מתאר: "בכל פינה שעברנו במסע הזה בנפאל, אני רואה את יונה. אני רואה אותו מוסיף עוד סיבוב, עוד הרפתקה. הוא לא היה מסתפק במה שיש – הוא תמיד היה מחפש איך להפיק עוד משהו קטן מהחיים".
באירוע שארגנו אין מדליות, אין רשימות משתתפים. יש אגם פתוח, נוף שמרחיב את הלב ומסלול שכל אחד רשאי להקדיש למי שיבחר – בשם, בזיכרון, בלב.
זוכרים ורצים בפוקרה
האגם הענק משתרע למרגלות הרי אנאפורנה, מוקף בהרים ירוקים עד אין סוף. המים השקטים, הדייגים, הסירות הצבעוניות – הכל מרגיש שם כמעט מחוץ לזמן.
ביום רביעי הקרוב, 30 באפריל 2025, בשעה 17:00 (שעון נפאל), תצא לדרך הריצה המיוחדת לזכרו של יונה בצלאל בריף ז"ל ולזכר כל הנופלים. נקודת ההתכנסות תהיה סמוך למסעדת "Relax Kitchen" בעיירת פוקרה, ומשם ימשיכו המשתתפים יחד לאורך חופי אגם פווה.
האירוע פתוח לכולם – בין אם בריצה, הליכה, ישיבה שקטה או סתם מבט חופשי אל המים.
"מוזמנים לקחת חלק איך שתרגישו", כתבו החברים במודעה, "לרוץ, ללכת, לשבת או לעבד על שפת האגם. נשמח לראותכם".
הדופק שלא נדם
"כשנגיע לנקודת הסיום", מסכם יונתן אשל חברו הטוב של יונה, "נסתכל סביב ונחשוב – איפה יונה היה מוסיף עוד תצפית? עוד חיוך? ואז נמשיך עוד קצת. תמיד עוד קצת".
וכך, ביום הזיכרון, בזמן שהצפירה תעלה כאן בישראל, מעבר להרים, בין עשרות רצים, ימשיכו פעימות ליבו של יונה לפעום בכל אחד מהם.
