אם יש סיפור שאליו אני ממש מחובר ושמרגש אותי בכל השנה, הרי שזה סיפורו של נסים גיני בן ה-10. הצעיר בחללי מערכות ישראל. מזה מספר שנים שאני מפרסם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל בחשבון הפייסבוק שלי את סיפורו של נסים שנהרג בסמטאות הרובע היהודי שכל כך אהב. את הסיפור ביססתי על הנכתב באתר "יזכור – אתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל", ובשנים האחרונות כחלק מרצון לכתוב ספר ילדים על נסים, הוספתי פרטים בזכות שיחה שערכתי עם בת הדודה שלו וגם קצת מהדמיון. השנה הוספתי גם כמה איורים בעזרת ה-AI.
ריח מאכלי השבת של אימא שמתערבבים בריח הסיד של אבא
נולדתי ב-12 בפברואר 1938, י"ח חשוון ה'תרצ"ט, בבית הוריי בעיר העתיקה של ירושלים, ובו חייתי את חיי הקצרים מראשיתם ועד סופם. חיים מלאי שמחה ומשמעות.
אמא שלי, מרים, שעלתה לירושלים ממרוקו, עשתה עבורי הכול. אבי, יצחק, שעלה מטורקיה בעקבות סבי שנפל בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, היה אדם נפלא. הוא עבד בשוק מחנה יהודה.
החיים שלנו ברובע היו פשוטים מאוד, ולא קלים, אבל אז לא חשבנו על זה בכלל. נדמה לי שהיום אתם לא מבינים איך אפשר בכלל לחיות כך. חלק מרצפת החדרים בבית שלנו הייתה אדמה מהודקת, אבל הבית תמיד היה מבריק.
למרות שאמא הייתה עיוורת, ההכנות והבישולים לשבת היו מסתיימים מוקדם. את המקלחות לכבוד שבת קודש בעזרת הפיילות היינו עושים כבר בשישי בבוקר או אפילו בחמישי בערב. אני מניח שגם זה לא מוכר לכם, להתקלח בפיילה?
דלי הפח שבתוכו הסיד מוכן היה מבעוד מועד ולפני שבת אבא היה מסייד את הרצפה. אני זוכר איך בסיום הוא היה הולך אחורנית כדי שלא יהיו סימנים של רגליים במטבח. ממש כמו שעשיתי בכותל בסיומה של כל תפילה.
יש לי זיכרון אחד מופלא שאני לא שוכח גם כאן למעלה: ריח מאכלי השבת של אימא שמתערבבים בריח הסיד של אבא. לזה אני ממש מתגעגע.
המציאות השתנתה לאחר הכרזת סיום המנדט הבריטי
יחסי השכנות שלנו עם הערבים היו טובים בסך הכול. המציאות השתנתה לאחר הכרזת סיום המנדט הבריטי בכ"ט בנובמבר 1947, י"ז בכסלו ה'תש"ח. היחסים החלו מתערערים. בעלי המכולות וחנויות הירקות אמרו ללקוחות: "קנו מה שאתם צריכים כי עכשיו אנחנו סוגרים את החנויות לשלושה ימים. קיבלנו הוראה לסגור אותן. הצטיידו!".
המציאות הפכה עבורנו קשה יותר ויותר. מאז כ"ט בנובמבר בעלי החנויות היהודים קיבלו תוצרת מהעיר החדשה. היו מכניסים חלב, ביצים, גבינות – הדברים הבסיסיים. לחם היו מוכרים במאפיות והיו עושים תורנות, כל פעם אפו במאפיות ומחלקים לתושבים לפי הצורך.
למדתי ושיחקתי בבית ספר עד שפרצה עלינו מלחמת העצמאות. המצור על הרובע היהודי, על הבית, שיבש את חיינו והפסקתי ללכת לבית הספר. בבית היה די משעמם ומהר מאוד שאלתי את אימא מה אפשר לעשות. כן גם לנו הילדים של אותה תקופה היה משעמם. ממש לפני שהחל המצור, אבי הלך לעבודתו במאפיה בשוק מחנה יהודה ונתקע שם. הייתי עצוב אבל לא נתתי למצב הרוח לשבור אותי.
מיד לאחר שהוקמה מדינת ישראל, 16 במאי 1948, ז' באייר ה'תש"ח, החלה המתקפה של הערבים על הרובע שהיה ביתי. כשהחלו הקרבות התנדבתי יחד עם חבריי לעזור להגן עליו ועל ירושלים שלנו. גם אחותי, שהייתה בת 14, ואחי בן ה-12, סייעו ללוחמים, כל אחד כפי יכולתו.
הערבים הצליחו לפוצץ את בית הכנסת החורבה
ביום שלישי, 25 במאי, ט"ז באייר, הפך המצב שלנו ברובע היהודי לנואש. באותו יום הצליחו הערבים לכבוש את בית הכנסת החורבה העתיק והיפה, אותו אתם ודאי מכירים בגרסתו המחודשת – ופוצצו אותו. בכיתי. התחמושת של מגני הרובע שלנו כמעט ואזלה. באוויר הרחתי את הריח של המתים שלנו. אותם לא ניתן היה לקבור.
לא היו לנו טלפונים ומכשירי אלחוט לקשר בין עמדות המגן שבסמטאות הצרות של הרובע, ובזכות העובדה שהכרתי בעל פה את הסמטאות העתיקות, אמרו לי שאני, אני! אני אהיה הקשר של הרובע!
מה זה אומר אתם שואלים? הייתי צריך לקשר בין עמדה לעמדה. תאמינו לי, זה מפחיד לרוץ בתוך אש הכדורים ורעמי הפצצות. תמיד זכרתי להאמין בהשם כפי שהוריי חינכו אותי. האמנתי גם בעצמי ועשיתי את המוטל עלי.
בצהריים שבתי הביתה כדי לאכול. כשסיימתי אמרתי לאמא שאני חוזר לעמדות. אבל היא אמרה שכדאי שלא אצא מפתח הבית. "זה מסוכן לילדים", אמרה אמא וסגרה את בריח הדלת. הסברתי לה שאני לא רוצה לשבת בבית בזמן שכולם נלחמים ויצאתי בכל זאת לכיוון העמדה.
לא נתנו לי אקדח
ביקשתי מהמפקד, ואמרתי לו שאני צריך אקדח למקרה שערבי יבוא מולי. המפקד אמר שאין מספיק אקדחים. נראה לי שהוא חשב שאני קטן מדי.
הגעתי לעמדה. לקראת ערב זיהיתי תנועה חשודה. הרמתי את הראש לבדוק מה ראיתי ומיד הרגשתי כאב חד בראשי ובצווארי. ראיתי את דמי נשפך. נפצעתי קשה מאוד. הכאבים היו חזקים כל כך ולמרות שהייתי רק בן עשר רציתי למות מהם.
למחרת, יום רביעי, 26 במאי, י"ז באייר, הרובע שלי, הבית שכל כך אהבתי, נפל. נמניתי עם שמונה החללים שנפלו בבתי מחסה, מבלי שלוחמי הרובע הספיקו לקוברם. גופתי נקברה על ידי ערבי מקומי. לאחר מלחמת ששת הימים, גופתי זוהתה והועברה לקבר האחים בהר הזיתים בירושלים.
הספקתי לשמוע את אבי, שחזר באורח נס לרובע, אומר עלי קדיש. הדמעות שלו זלגו עלי. ואימא – אף פעם לא ראיתי את אימא בוכה. אבל אני מבין, היא איבדה אותי בעודי בן עשר. היום הייתי צריך להיות בן 87.
מותי לא היה לשווא
למרות חילוקי הדעות והמלחמות, מדינת ישראל פורחת ומשגשגת, ברוך השם.
מותי ציווה לכם חיים. מותם של 25,420 חללי מערכות ישראל לא היה לשווא. מותי לא היה לשווא.
אני הצעיר בחללי מערכות ישראל.
נסים גיני.
יומיים לאחר נפילתו של ניסים, נפל הרובע היהודי. בשל המצוקה הגדולה, פנו רבני הרובע, הרב בן ציון מרדכי חזן והרב ישראל זאב מינצברג, אל מפקד הלגיון עבדאללה א-תל, תחת דגל לבן בבקשה להפוגה לצורך פינוי הנפגעים. הוא דרש כניעה מלאה. לנוכח המציאות הקשה והיעדר אפשרות לסיוע, קיבלה מפקדת הרובע את ההחלטה להיכנע.
