מאז ה-7 באוקטובר 2023, למעלה מ-16 אלף משרתי צה"ל נפצעו ונקלטו לטיפול באגף השיקום. רובם (כ-66%) מילואימניקים צעירים, ולמעלה מ-10,000 מהם סובלים מפציעות פיזיות. בקרב הפצועים קשה, אתגר השיקום וההחלמה הוא עצום. שתי אימהות משני קצוות של החברה הישראלית, מיכל אסבן מאזור יהודה ושומרון ואודליה ברט מטלמון שבבנימין, נקלעו לאתגר הזה כאשר בניהן, נפצעו קשה במלחמת חרבות ברזל. סיפוריהן האישיים מצטלבים וחושפים לא רק את הכאב והחרדה המשותפים לאלפי משפחות בישראל, אלא גם את עוצמת הרוח, האמונה והתקווה, כמו גם את האתגר הלאומי העצום של טיפול באלפי הפצועים – גוף ונפש.
הטקס שהפך לזיכרון מצמרר
יותם ששירת בסיירת צנחנים, יצא לקורס מפקדי כיתות, והפך למפקד כיתה בפלוגת חץ. הוא נפצע קשה במהלך הכניסה הרביעית שלו לרצועת עזה. התקרית הקשה והטראגית אירעה בג'באליה, שם נפגעו גם חמישה מחבריו לצוות שנהרגו מאש כוחותינו, יותם הובהל לבית החולים שערי צדק מחוסר הכרה במשך שמונה ימים עם פציעות קשות. מיכל אימו של יותם מספרת כי טקס קבלת הסיכה של הקורס מפקדי כיתות, שהיה אמור להיות רגע של גאווה ושמחה, הפך לזיכרון מצמרר. הורים שכולים עלו לקבל את הסיכה במקום בניהם, וחיילים פצועים, על קביים, קיבלו את שלהם.
התושייה לאחר התקרית
נעם, לוחם בפלס"ר נח"ל, נפצע בזייתון במהלך פעילות מבצעית, לאחר שנורו על הכוח שלושה פצמ"רים. כתוצאה מהירי, נעם עף למרחק רב וספג פציעות רציניות בשתי רגליו. ברגל אחת, רסיס פגע סמוך לעורק הראשי, וברגל השנייה נפער פצע כניסה ויציאה, ככל הנראה מרסיס או כדור. למרות חומרת הפציעה, נועם הצליח לעשות לעצמו חוסם עורקים, מה שככל הנראה הציל את חייו.
הלילה הנורא והבשורה הקשה: "תגידי תודה שיש לך בן"
"קיבלתי טלפון מאוד הזוי", משחזרת מיכל את רגעי האימה והבלבול. "אומרים לי, 'שלום, את אימא של יותם?', ואני אומרת לעצמי, 'או-או', אני יודעת שיש לי שני בנים בעזה. ואז יש פתאום שקט מוחלט על הקו, ואני שואלת מה קרה ושקט נמשך, ואף אחד לא מדבר. עד שהאחות הרימה את קולה ואמרה לי, יותם נפצע, תגיעו בדחיפות לבית החולים".
הדרך לשערי צדק הייתה אפופה חרדה בלתי נתפסת, כל מחשבה גרועה מקודמתה חולפת במוחה. השיחה הטלפונית עם בנה הבכור, מפקד בשלדג, שהיה במקרה זמין – דבר נדיר בפני עצמו – הותירה אותה עם מילים מצמררות אך גם עם קרן אור קטנה: "תגידי תודה שיש לך בן. היה אסון מאוד מאוד חמור".
"הוא חזר מעולם אחר"
יותם נאבק על חייו במשך שמונה ימים כשהוא מחוסר הכרה. התקופה הזו הייתה מורטת עצבים ורצופה בתפילות ודאגה אינסופית. אך אז, בניגוד לכל הסיכויים, אירע הנס. "אחרי שמונה ימים, הוא פשוט פתח את העיניים, דיבר. כאילו הוא ישן והתעורר. אז זה דבר שהוא באמת נס גדול". הרגע בו ראתה אותו פצוע אך חי היה רגע של הקלה עצומה, אך גם של הבנה עמוקה של מציאות חדשה וכואבת. "קודם כל, אמרתי תודה לאל שיש לי ילד שאני יכולה בכלל לגעת בו. אמרתי תודה לאלוהים שבכלל הוא חי".
אודליה, לעומתה, קיבלה את ההודעה דווקא מנעם עצמו, תחת השפעת תרופות, שניסה להמעיט בחומרת פציעתו: "שטויות, רסיסים ברגליים". אך הקול החלש והמילים המבולבלות הסגירו את גודל האירוע.
מאחורי שני הסיפורים האישיים הללו עומדת מציאות של אלפי משפחות בישראל שחוו רגעים דומים של חרדה ואי ודאות. כ-4% מכלל פצועי "חרבות ברזל" (כ-800 חיילים) מוגדרים כבעלי פציעה קשה. כל אחד מהם עולם ומלואו של כאב ודאגה עבור יקיריו.
"וואו של החיים": הנס הגדול של יותם והרגע בו חזר לדבר
מיכל משתפת בסיפור מדהים ובלתי נשכח על הרב יצחק אזרחי, מראשי ישיבת מיר. הרב אזרחי הגיע לברך חולה אחר בבית החולים ובאופן בלתי צפוי אמר לה שבנה ער. למרות שבאותו רגע יותם לא הראה סימני הכרה, דבריו של הרב חדרו לליבה של מיכל. ובבוקר שלאחר מכן, הנס קרה. "אני חוזרת, אני שומעת אותו מדבר, אני גר ברחוב זה וזה. זה היה וואו של החיים. הוא כאילו חזר לך מעולם אחר, והנה הוא יושב ומדבר, כאילו לא קרה כלום. שואל שאלות, וזה קטע מטורף".
גם רגע המפגש האישי עם הרב אזרחי נצרב בזיכרונה של מיכל. כשהיא ניגשה לבקש את ברכתו, לאחר שבירך את בנה, הוא עצר, הביט בה ואמר: "לברך אותך? אם לך יש כזה ילד, ואת גידלת כזה ילד, אז את צריכה לברך אותי. את המבורכת.". באותו רגע מרגש, היא חשה בהערכה עצומה לזכות שבהיותה אם לבן כזה. בן שהקריב את עצמו למען עם ישראל.
המסע המורכב אל הריפוי
הנס של יותם היה רק תחילתו של מסע שיקום ארוך ומתמשך. כך גם עבור נועם, שאף על פי שחזר ללכת בעזרת שיקום אינטנסיבי, מתמודד עם פגיעה עצבית קשה וכאבים כרוניים המעיבים על חיי היום-יום. חרף זאת, מדגישה אודליה, כי נעם שומר על אופטימיות ושמחת חיים, ואף תומך בחבריו הפצועים.
מאחורי סיפורו של נעם עומדים אלפי פצועים נוספים המתמודדים עם אתגרי שיקום מורכבים. נתונים מאגף השיקום מצביעים על כך שכ-50% מפצועי המלחמה הנוכחית חווים תגובות נפשיות כתוצאה מהטראומה. למעלה מ-2,900 מהם סובלים מפציעה משולבת – פיזית ונפשית. נתונים אלה מדגישים כי מעבר לטיפול בפצעים הגופניים, קיים צורך עצום במענה נפשי מקיף וארוך טווח.
מהכאב צומחת עשייה: הקמת עמותת "אמא לביאה" לתמיכה באימהות
בתוך הכאב האישי והדאגה האינסופית לבנה, מיכל לא יכלה להתעלם מצערן של אימהות אחרות ששהו בבית החולים, ליד מיטות בניהן הפצועים. מתוך תחושת שליחות ורצון אמיתי להושיט יד ולתמוך, מיכל, צורפת במקצועה, החלה ליצור תכשיטים קטנים ולהעניק להן. "פשוט חשבתי לעצמי, אני אעשה רגע אחד שהיא תשמח בו. וראיתי שהם ככה חייכו ושמחו, וזה עשה להם הרגשה טובה".
היוזמה הספונטנית והמרגשת הזו התפשטה במהירות, ובסיוע אנשים טובים שנגעו לליבם הסיפורים, היא הצליחה לחלק תכשיטים למאות אימהות שחוו טרגדיה דומה.
לא לבד במערכה
מיכל ידעה שהתמיכה הרגשית והמעשית צריכה להיות מעבר למתנה סמלית. מתוך הבנה עמוקה של הצורך האמיתי במעטפת תומכת ומחבקת, היא הקימה את עמותת "אמא לביאה". העמותה מארגנת ימי מפגש מיוחדים ונופשונים לאימהות הפצועים, מתוך אמונה בכוחה של קבוצת תמיכה חזקה.
"כל אחת בכתה על הכתפיים של השנייה, וכל אחת תמכה אחת בשנייה, וכשראיתי את זה, אמרתי לעצמי, אין מצב שזה יהיה אירוע חד-פעמי. ומאז כבר היו לנו חמישה ימים כאלה", מספרת מיכל. כיום, "אמא לביאה" היא בית חם למאות אימהות, וממשיכה לגדול ולפעול כדי להגיע לכל אמא שזקוקה לתמיכה וחיזוק. לאחרונה אף הצליחה העמותה לגייס תרומה משמעותית שתאפשר להוציא 100 אימהות לנופש מרגיע ומחזק בחו"ל.
אודליה מציינת כי קבוצות התמיכה והמפגשים שמארגנת העמותה מאפשרים לאימהות לשתף, להתחזק ולהבין שהן לא לבד במאבק. "אפילו קבוצות הוואטסאפ שאנחנו יכולות לפרוק שם. השפה היא אותה שפה, באמת. כל הדברים שאנחנו חוות, אלה ממש דברים זהים".
האתגר המשפחתי והלאומי אל מול הנתונים המצביעים על עתיד מורכב
לצד יוזמות אזרחיות חשובות אלה, המדינה, באמצעות אגף השיקום, משקיעה משאבים רבים בטיפול בפצועים, עם עלות שנתית ממוצעת של כ-150 אלף שקלים לפצוע.
אודליה משתפת בכנות על הקושי לתמוך בנועם תוך כדי ניהול חיי משפחה ושמירה על שגרה עבור בתה: "אתה נקרע", היא אומרת בכאב. קולה משקף את אתגריהן של משפחות רבות הנדרשות לתת מענה רגשי ופיזי מתמשך ליקיריהן הפצועים.
עם הערכה צפויה של כ-100 אלף נכי צה"ל עד שנת 2030, כאשר מחציתם מתמודדים עם פגיעות נפשיות – האתגר הלאומי של מתן מענה הולם רק ילך ויגדל. הקמת חטיבת שירות לקוחות באגף השיקום היא צעד בכיוון הנכון, המעיד על ההבנה של הצורך בשיפור המענה הבירוקרטי והרגשי למשפחות ולפצועים.
שתי האימהות, מיכל ואודליה, מדגישות את הערכתן הרבה לצה"ל ולמדינה על הטיפול המהיר והמסודר שהן קיבלו כמשפחה מיד לאחר פציעת יקיריהן. אך מדבריהן עולה כי למרות ההערכה למאמצים של המדינה, קיים צורך גדול יותר במענה מקיף למשפחות הפצועים, אשר נושאות בנטל משמעותי בתהליך השיקום הארוך.
תקווה ואמונה
למרות הכאב והקשיים הבלתי נגמרים, מיכל ואודליה בוחרות להיאחז בתקווה ובאמונה. מיכל, שהקימה את עמותת "אמא לביאה" מתוך אמונה בכוחה של קהילה תומכת, רואה בדור הצעיר כוח צמיחה ומרפא. אודליה, מתוך ניסיונה העשיר בהתמודדות עם משברים, משתדלת למצוא את הטוב בכל מצב ומדגישה את החשיבות של המשך זיכרון הפצועים ומשפחותיהם.
"אשרנו מה טוב חלקנו": אמונה בדור הצעיר ובכוחו של העם
למרות הכאב האישי והאתגרים הלאומיים המורכבים, מיכל בוחרת באופן מודע להתמקד בעוצמה המיוחדת ובערכים הנעלים של הדור הצעיר. "יש לנו בנים גיבורי על, שלא יזלזלו בדור הזה, כי הם עוקפים אותנו בהליכה. זה דור של אנשים עם אישיות כבירה, עוצמתית, מרשימה, מתמודדים עם הפציעה כמו אריות".
לדבריה, האחדות והתמיכה ההדדית המופלאה בעם ישראל הוא כוח עצום שיכול להתמודד עם כל קושי. "במעגל של האימהות, אתה רואה המון אהבה, המון תמיכה, המון עזרה הדדית, חוסר שיפוטיות, נכונות לתת יד בכל מצב, בכל דרך. עם ישראל הוא גדול, הוא פשוט גדול", מסכמת מיכל.
"הוא פצע את הבן שלי כדי שאני אטפל באימהות אחרות"
מיכל מסיימת את דבריה במסר חזק של אמונה עמוקה ותקווה בלתי מעורערת. "אני אף פעם לא כועסת על הקדוש ברוך הוא. אני מבינה שהוא פצע את הבן שלי כדי שאני אטפל באימהות אחרות שחוות קושי".
גם אודליה בוחרת להיאחז בתקווה ובאמונה. מתוך ניסיונה הרב בהתמודדות עם משברים. אני משתדלת "לקחת מכל דבר את הטוב ביותר".
סיפורן הוא עדות מרגשת לחוסן האנושי, לאהבת אם שאינה יודעת גבולות, ולכוחה של קהילה לתמוך ולחזק ברגעים הקשים ביותר. הסיפורים הללו מזכירים לנו שמעבר לסיפורי הגבורה בשדה הקרב, ישנן משפחות שלמות שנלחמות את מלחמת השיקום וההתמודדות בבית. הן זקוקות להכרה, לתמיכה ולזיכרון מתמיד.
