גופתו של רן גואילי הושבה השבוע לישראל, רגע טעון, מרגש וכואב שמסמן – לפחות במובנים מסוימים – את הקץ של המערכה הארוכה והמדממת שהחלה בבוקר ה-7 באוקטובר. בזמן שהציבור מנסה לאזן בין ההקלה שבסגירת המעגל להיערכות שקטה למערכה נוספת, הפעם מול איראן, בחרנו דווקא ברגע הקריטי הזה להפנות את המבט לזווית אחרת לגמרי – זו של הילדים – ולשוחח עם בן קרסו. ילד בן 10 שבמהלך חודשי הלחימה הפך לקול הצעיר של ההסברה הישראלית בעולם.
בשיחה עם "רגע NEWS" בן סיפר על ההחלטה לפרסם סרטוני הסברה בגיל כל כך צעיר, חשף את הקשיים איתם התמודד במסעותיו בעולם וסיפר על מה שנותן לו כח להמשיך: "אני חייב להשמיע את הקול שלנו".
איך הכל התחיל
מיד אחרי פרוץ המלחמה כשהיה רק בן שמונה החל קרסו לעסוק בהסברה ישראלית. מאז הוא הפך לאחד הקולות המזוהים ביותר עם התחום ברשת: מאות אלפי צפיות, עשרות אלפי עוקבים, הרצאות בפני קהלים בחו"ל, ובשיא – השאת משואה ביום העצמאות.
הנתונים מרשימים, אבל הסיפור האמיתי נמצא במקום אחר לגמרי: ילד שעדיין אמור להתלבט באיזה משחק לשחק בהפסקה, מוצא את עצמו מסביר לעולם למה הוא ישן על מזרן בממ״ד, ולמה המלחמה נראית אחרת לגמרי מגובה של מטר וחצי.
המערכה הזו היתה שונה
ב־7 באוקטובר קרסו היה בצפון, סמוך לקריית שמונה, וכמו רבים חשב בהתחלה שמדובר בעוד סבב קצר. "כשאמרו שיש מלחמה אמרתי לעצמי שזה יהיה כמה ימים, שבוע. הייתי רגיל לזה, זה חלק מהילדות שלי", הוא אומר. אלא שהימים חלפו, השבועות התארכו, והמציאות סירבה להירגע. "עבר שבוע, שבועיים, חודש – וזה לא הפסיק". בתוך השגרה החדשה נכנסו גם סיפורים אישיים שהפכו את המלחמה לקרובה אליו במיוחד: חבר שאביו נרצח, משפחה של חברו לא ידעה במשך חודשים מה עלה בגורל אחד מקרוביהם, אביו של חבר אחר נפצע באורח קשה, ילדים שפונו מבתיהם. "הרגשתי שאני חייב להשמיע את הקול שלנו", הוא מסביר.
מתוך המקום הזה בן החל לפרסם סרטונים באנגלית רהוטה במטרה שכל העולם ישמע אותו: "דיברתי על דברים שלא שמו לב אליהם, על איך זה נראה מהצד שלנו".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"ילדי ישראל הגיבורים"
אחרי שפרסם את הסרטונים הראשונים התחדדה אצל קרסו ההבנה שלא רק הסיפור שלו לא נשמע, אלא סיפורם של ילדים בכלל. "הזווית של הילדים לא הושמעה", הוא אומר, ומסביר שהמלחמה עבורם איננה מושג מופשט אלא מציאות יומיומית. היא מתרחשת באמצע משחק בגינה שנקטע בצליל אזעקה, בריצה לממ"ד, ברעשי היירוט. "הייתי עם חברים שלי בפארק ופתאום היתה אזעקה, אז ידענו שאנחנו הולכים למרחב המוגן לבד", הוא אומר, כמעט באגביות. "ילדים לומדים את הדרך לממ"ד כמו שלומדים את הדרך הביתה".
בעיניו, השגרה הזו מעצבת דור שלם. "ילדי ישראל גדלים מאוד מהר", הוא אומר, ומזכיר שגם הזיכרונות הראשונים של ילדים כאן קשורים בטילים, בחמאס ובפחד". הוא לא שוכח גם את מי ששילמו מחיר כבד עוד יותר – ילדים שאיבדו את אחד מהוריהם או את שניהם. “זה מראה כמה גיבורים יש פה. ילדי ישראל הגיבורים" הוא אומר בפשטות.
כך סרטון נולד
ההבנה הזו מכתיבה גם את האופן שבו קרסו בוחר לפעול. הסרטונים שלו אינם מתוכננים מראש, אלא נולדים מתוך הרגע והצורך. "בגדול אני משתף את מה שאני מרגיש", הוא אומר. לפעמים זה מקרה של אנטישמיות שהוא נתקל בו, לפעמים יום הולדת של נרצח, לפעמים סיפור היסטורי שהוא מבקש להזכיר. הוא נמנע במכוון מלפרסם תיעודים של הזוועות ותמונות קשות, אבל לא מהאמת עצמה. "אני מספר את הסיפור מעיניים של ילד", הוא מסביר. הזמן שלוקח לו להכין סרטון משתנה, אבל העיקרון קבוע: לדבר בזמן אמת, לפני שהסיפור מתפוגג. "אם יש משהו חשוב, אני מעלה אותו מהר, כדי שזה לא יאבד את החשיבות שלו".
הניסיון לגשר על חוסר הידע
הקהל שאליו הוא פונה נמצא ברובו מחוץ לישראל, ולעיתים הפער בידע בסיסי מפתיע אפילו אותו. "יש הרבה חוסר ידע לאנשים ברחבי העולם", הוא מציין, ומתאר מפגשים עם ילדים ובני נוער שמכירים את המלחמה בעיקר דרך כותרות.
אחד הרגעים שנצרבו בו התרחש בלונדון כששאלו אותו מה היה הדבר הכי כיף שעשה בעיר. "אמרתי להם: ישנתי במיטה". רק אז הם הבינו עד כמה השגרה שלו שונה. "הסברתי שזו הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שישנתי במיטה ולא על מזרן בממ"ד". ברגעים כאלה, הוא אומר, מתבהר לו כמה הזווית של ילד מצליחה לחדור – לא דרך ויכוח או נתונים, אלא דרך חיים יומיומיים שמספרים סיפור שאחרים פשוט לא מכירים.
במסעות בעולם בן חווה גם לפעמים רגעים של שייכות. הוא מספר על בית ספר יהודי בלונדון שבו שרים את "התקווה" פעם אחת בשנה, ביום העצמאות. "היה שם פסנתר ואני ניגנתי את התקווה והצטרפו לשיר איתי. זה מאוד ריגש אותי”.
"קוראים לי לחזור לאושוויץ כמו סבא שלי"
לצד התמיכה, מגיע גם הצד המכוער של המלחמה על התודעה – כזה שלא תמיד מבדיל בין מבוגר לילד. קרסו מספר על קללות והאשמות, על מי שמכנים אותו שטוף מוח, על תגובות שמנסות להציג אותו כמי שלא מבין בגלל גילו. ויש גם אנטישמיות ישירה, חסרת מעצורים: "קוראים לי לחזור לאושוויץ כמו סבא שלי", הוא מספר. ובכל זאת, הוא לא מתאר פחד אלא שליחות. "אני מתעלם, כי אם מגיבים – זה אומר שזה היה חזק. שהם מתעצבנים על כך שאני אומר את האמת". מבחינתו, גם זה חלק מהתפקיד: להמשיך לדבר. גם כשהתגובה שנשמעת מעבר למסך היא קיצונית ואלימה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
מאחורי הקול הבטוח, יש גם את מי שתומך בו מהבית. קרסו מספר שהוא מקבל תמיכה מהמשפחה והחברים. "חברים שלי מאוד תומכים בי… לפעמים הם משתתפים בסרטונים", הוא אומר, ומציין שהם לא מתייחסים אליו אחרת ביום-יום. "אנחנו לא מדברים על זה… הם לא מתנהגים אליי בצורה אחרת".
פודקאסט חדש
לאחרונה בן השיק פודקאסט בשם "כחול-לבן" בו הוא מארח אישים שבעניו תורמים לחברה הישראלית במיוחד בתחום ההסברה ובייצוג ישראל בעולם.
בנוסף יש לו פודקאסט שהוא מקליט ברחבי העולם ובמקומות בהם הוא מבקר במסגרת מסעות ההסברה שהוא מוביל. בפודקאסט שנקרא USE YOUR VOICE הוא מראיין משפיענים הפועלים למען ישראל והעולם היהודי.
בסיום הריאיון בן מבקש להעביר מסר אחד: "כולם יכולים לעשות הסברה, לכל אחד יש את הקול המיוחד שלו. צריך רק להציג את צדקת דרכנו ולהיות גאים במי שאנחנו. עם ישראל חי!".
מה זה הדבר המתוקקקק הזההה
איזה מקסים ילדים לא משקרים
חמודייייי
דור המנהיגים הבא ❤
ילד מתוק. כתבה מהממת.
כל הכבוד לו
לצבוט לו בלחיים
ילד פלא