הם לא היו אמורים להיפגש. טליה טביב ושלמה ויטל הגיעו משני עולמות שונים, עם ערכים, חוויות וסדרי עדיפויות אחרים לגמרי. טליה, שתפיסת העולם שלה מבוססת על ערכים של הציונות הדתית, ושלמה, ששורשיו בעולם החרדי, לא חשבו שהאחר יהיה "הסיפור שלהם". אבל החיים, כמו תמיד, יודעים איך להפתיע.
הוא לא עשה צבא, היא איבדה בן דוד בלחימה, שום דבר לא היה מובן מאליו בקשר שלהם. כשהכירו, כל העולם סביבם הרים גבה אבל הם העדיפו להסתכל זה על זו וללכת עם הלב. בשיחה עם "רגע NEWS" הם סיפרו על התהליך ועל הבחירות שנתקלו בהן בדרך.
מדינה אחת – עולמות מקבילים
טליה, בת 23, במקור מיוקנעם, לומדת עבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל. היא גדלה בסביבה דתית-לאומית יציבה, ועברה מסלול חיים ברור למדי – תנועת נוער, שירות משמעותי, אוניברסיטה.
שלמה, גם הוא בן 23, מגיע מבית שמש. הוא גדל בעולם חרדי סגור ומובחן – תלמוד תורה, ישיבה, סמארטפון אסור, גבולות ברורים בין “אנחנו” ל"הם”. בבית שלו, צבא היה מחוץ לתחום, ואפילו לדבר על זה בקול רם היה כמעט טאבו.
החיים בבית של שלמה לא היו פשוטים. כשהיה בן 12, אביו יצא מהתמונה. שני אחיו יצאו בשאלה, אחות אחת נשארה חרדית, והוא – מצא את עצמו על קו התפר.
המפגש: "מה לי ולדבר הזה?"
הם נפגשו לגמרי במקרה, בשבת אצל חברים משותפים באריאל. “שאלו אותי אם בא לי להכיר מישהו", היא מספרת, "שאלתי כזה מה הקטע שלו. כשאמרו לי שהוא יצא מהעולם החרדי ועוד לא עשה צבא, הראש שלי מיד נסגר. אמרתי, מה לי ולדבר הזה?”
היא לא הכירה אותו, אבל הכירה את הרקע שלו או לפחות את מה שחשבה שהוא מסמל. “אצלנו, זה מאוד ברור מה 'המסלול': ישיבה תיכונית, מכינה, שירות משמעותי, אולי אחר כך טיול, הסיפור הידוע. ושלמה לא היה שם. הוא לא דיבר את אותה שפה".
הם בכל זאת התחילו לדבר. השיחה קלחה. משהו בסקרנות של שלמה, בנוכחות הרגועה שלו, סיקרן אותה. אבל הספק לא נעלם – רק התמקם קצת יותר בפנים.
הפער העצום
כשהקשר התחיל להתהדק, טליה מצאה את עצמה מתמודדת עם שאלה שלא הרפתה ממנה: איך היא, שבאה ממשפחה שחוותה אובדן ושכול, יוצאת עם מישהו שלא התגייס? "עומר, בן דוד שלי, נפל בשומר החומות", היא מספרת. "הוא היה חודש לפני שחרור והיה החייל היחיד שנהרג במבצע. זה היה רגע ששינה את כל הדינמיקה המשפחתית שלי. פתאום כל עולמות המושגים שלי השתנו".
זה כבר לא היה רק עניין עקרוני. זה הפך להיות אישי. היא התחילה לשאול את עצמה לא רק אם הוא מתאים לה, אלא איך היא תסביר את זה למשפחה, לחברים, לעצמה. "כל הזמן צפה בי השאלה איך אני יכולה לצאת עם מישהו שלא עשה צבא כשבן דוד שלי נפל בקרב?"
היא כבר ידעה שהוא אדם טוב, חכם, רגיש. אבל המציאות שסבבה אותה לחצה מכל הכיוונים.
"לא רציתי שהאהבה תבוא עם תחושת בושה"
בסופו של דבר, היא בחרה לקחת צעד אחורה. "כבר היינו עמוק בתוך הקשר", היא נזכרת, "אבל פתאום הבנתי שאני לא מצליחה לדמיין איך אני מכניסה אותו לעולם שלי. איך אני מציגה אותו למשפחה, לחברים, לסביבה שבה כולם שירתו, רובם בקרבי. במשפחה שלי איבדו מישהו בצבא ואצלי הוא עוד לא התגייס בכלל".
היא שקלה, התחבטה, ואז החליטה לחתוך. "זה לא שהוא לא היה טוב. פשוט לא ידעתי איך עומדים בזה. פחדתי מהתגובות. פחדתי מעצמי. לא רציתי שהאהבה תבוא עם תחושת בושה".
הם נפרדו ובזמן הזה משהו התחיל לזוז. גם אצלו וגם אצלה.
שלמה מתחיל בהליך הגיוס
הרצון של שלמה להתגייס לא התחיל עם טליה. הוא היה שם, ברקע, חודשים קודם. הוא כבר לא היה חלק מהעולם החרדי, התחיל לימודים כהנדסאי בניין, התרחק מהישיבה והתחיל להרגיש שמשהו חסר. "חשבתי על גיוס עוד קודם", הוא אומר. “הבנתי שאני חי בעולם אחר עכשיו. אבל כל פעם דחיתי, חיכיתי לרגע הנכון, אמרתי לעצמי שזה בטח מורכב מדי, שאני כבר גדול, שאולי פספסתי את זה".
המחשבות נשארו עמומות עד שהגיע ה־7 באוקטובר. "פתאום ראיתי את כל החברים שלי יוצאים להגן, מתגייסים, רצים לעשות משהו ואני יושב בבית. לא שייך. לא חלק. זו הייתה תחושת חוסר אונים מטורפת. הבנתי שאני חייב. אבל לא רק מתוך חובה, גם מתוך רצון. שזו זכות. ואני אעשה הכול כדי לזכות בה".
ההודעה של טליה
שבועיים אחרי שנפרדו, טליה שלחה לשלמה הודעה. היא לא ידעה אם הוא יענה. לא הייתה בטוחה בעצמה. אבל ידעה דבר אחד: משהו אצלה עוד לא שלם.
"כתבתי לו שאני מרגישה שהבחירה שעשיתי לא נובעת מזה שאני לא אוהבת אותו, אלא מהפחד שלי ממה שיגידו, מאיך יסתכלו עליי, ושאני לא יודעת לאן זה ילך, אבל אני כן רוצה לנסות", היא מספרת.
שלמה נפגש איתה עם תנאי. "אני איתך, אבל רק אם את באמת בתוך זה. את לא צריכה להיות שלמה עם הכול, רק תגידי לי שאת באמת רוצה לעבור את התהליך הזה", הוא אמר לה. והיא רצתה. משהו ביניהם השתחרר.
ההפתעה וביטול הפטור
כשהם חזרו לדבר שלמה כבר היה בתוך התהליך. אבל הוא העדיף לשמור את זה לעצמו, לפחות בהתחלה.
“הוא לא סיפר לי מיד", היא אומרת. "הוא רצה להיות בטוח. לספר רק כשהוא ירגיש שיש משהו ממשי ביד. רק שבוע אחרי שחזרנו הוא אמר לי שקיבל זימון לקב"ן".
אחרי מגעים ממושכים מול הצבא שלמה ביטל את הפטור וקיבל תאריך גיוס. "הוא פשוט הלך על זה בכל הכוח", היא אומרת. "התקשר, נסע, ישב עליהם בלשכה. לא ויתר. ראיתי את זה ואמרתי לעצמי 'מי אני בכלל, איך אני יכולה לעמוד מול דבר כזה'?"
איפה הם היום
עכשיו, כשהוא לקראת גיוס, הם לומדים איך בונים זוגיות בתנאים לא שגרתיים. היא סטודנטית, הוא לפני טירונות, ושניהם כבר מדברים ברצינות על עתיד משותף. "זה לא פשוט", היא אומרת. "לא דמיינתי שאהיה בת 23 והבן זוג שלי רק יתחיל צבא. אבל בסוף הבנתי שזה לא מה שמגדיר אותנו".
שלמה, מבחינתו, לא רואה בזה ויתור, אלא בחירה. "כשהתחלתי להבין מה חשוב לי באמת – לא עניין אותי מאיזה עולם באתי. רק לאן אני רוצה ללכת".
"לא מה יגידו, אלא מה אני מרוויחה"
“יש משהו בזוגיות כזאת שמרגיש קצת כמו יציאה מהארון", אומרת טליה. "העולם הדתי־לאומי, כמו כל חברה, אוהב טיפוסים ברורים.
את מצופה לבחור מישהו שדומה לך, שעבר את אותם שלבים, ש’יהיה קל להסביר’. אבל אם את מרגישה שיש שם טוב, ואם הוא רואה אותך באמת – אז שווה להילחם על זה".
היא מדברת לא רק על אהבה, אלא גם על ניפוץ דעות קדומות. "היה לי חשוב לשאול את עצמי: לא מה יגידו, אלא מה אני מרוויחה. ובמקרה שלי, זכיתי. אבל גם אם קשה, וגם אם זה לא לפי הספר, תזכרו שאתם לא חייבים לחיות לפי תבנית שאחרים בנו לכם".
שלמה מחייך כששומע את זה. "לא כל זוג צריך לבנות גשר בין עולמות אבל כל זוג צריך ללמוד ללכת אחד לקראת השני. בסוף, לא משנה מאיפה באנו. משנה לאן הולכים יחד".
סיפור מקסים, שתזכו להקים בית נאמן בישראל אמן